אז קוראים לו שמעון בוסקילון. לא סיפור רציני, היו שמות גרועים
יותר.
אבל שמעון לא קיבל את זה. מילא להיקרא שמעון, אבל להראות כמו
שמעון בנוסף??
עם זה- שמעון לא יכל להתמודד.
אז הוא אכל חצילים ברוטב המיוחד של שמעון. כל אחד מתמודד בצורה
שונה.
כל יומיים שמעון הלך למכולת, עם מכנס אפור של זקנים וחולצה
משובצת עם שלייקס שחור דהוי, ובזמן שחיטט באף עם יד אחת הוא
בחר את החצילים עם היד השנייה. היו שכנים שטענו שהוא אפילו
דיבר עם החצילים, אבל הכל הבל הבלים. הוא סתם מישש אותם, אני
ראיתי. באמת.
שמעון היה בחור חברותי, ומדי פעם הזמין אנשים ברחוב או שכנים
לאכול מהחצילים עם הרוטב המיוחד. כולם שיבחו את החצילים
המצויינים, והיה נדמה כי טעמם לא נמאס.
אפשר היה לבוא אליו ביום חמישי, לאכול חצילים, ובשישי בצהריים
לבוא שוב, ואח"כ בצאת שבת. הם היו כל-כך מוצלחים וטעימים,
שאפילו החתולים חיכו כל ערב בקוצר רוח לשאריות.
שמעון נולד למשפחה ממוצא מזרחי שגרה בקצה רמת-גן, בדירה ממוצעת
עם ספה ממוצעת ואוכל ממוצע, יחסית למזרחונים.
הוא היה ילד טיפש במיוחד, והוא לא זוכר יותר מדי דברים
משמעותיים מהילדות, למשל את הניתוח שעבר.
בתיכון לא היו לו יותר מדי חברים, וכשהוא התגייס הקשר התנתק עם
כולם. בצבא הוא שירת באפסנאות והיה מתבודד. אף אחד לא ממש בטוח
מה הוא עשה שם שלוש שנים.
אחרי הצבא שמעון מצא עבודה כמסדר מדפים בחנות גדולה לציוד
משרדי, ומדי פעם עבד במפעל של אבא שלו. הוא שכר דירה ברמת-גן,
מרחק הליכה של עשר דקות מהבית של אמא ואבא.
השכנה שגרה ממולו, מירי, אמרה פעם שכל העניין עם החצילים התחיל
לפני שלוש שנים, כשהוא היה בן 25.
ערב אחד היא הריחה משהו מתבשל בדירה של שמעון, והתפלאה שכן
מעולם לא הריחה בישולים מדירתו לפני כן. היא דפקה על הדלת
ומשלא שמעה סימני חיים קראה לבעלה שפרץ את הדלת, שניהם מצאו את
שמעון שרוע על הרצפה במטבח, מלקק רוטב מהאצבעות. " זה
מהחצילים", הוא גמגם, קם והלך לשבת על הספה, הדליק טלויזיה
והתעלם ממבקריו.
אתמול צילה, השכנה מלמעלה, שאלה אותו איך מכינים את החצילים,
היא רצתה לבשל כמה בשביל הבן שלה שחוזר לצבא ביום ראשון.
אני לא הבנתי על מה המהומה שפשטה  בשכונה.
אורות משטרה כחולים, סירנות, היה נדמה שאפילו אלוהים התעורר
מהשינה.
סך הכל מתכון.
היום בבוקר הלכתי לשמעון, לאכול חצילים.
שאלתי אותו איך זה הגיוני שתוספתן אחד הספיק לו כל השנים
האלה.
שמעון הרים את הראש מהצלחת, חייך, וחזר לאכול.