אם זכרוני אינו מטעני, זה היה יום שלישי, צעדנו לנו בהנאה
ברחבי המרינה בהרצליה פיתוח.
היה זה ערב ומזג האויר היה נעים במיוחד. כשעברנו ליד אחת
המסעדות נשבנו ע"י הריחות המופלאים שנדפו מהמנות שזה עתה יצאו
מהמטבח, נתקפנו רעב והחלטנו להכנס.
זו הייתה מסעדה המתמחה במאכלי ים.
ביקשנו שולחן לשלושה, ותוך זמן קצר הובילה אותנו המארחת אל
מקום מושבינו.
התיישבנו ויצרנו משולש קטן משלנו. בן, בת, בן.
כשהגיעה המלצרית היו בידה שלושה תפריטים גדולי מימדים, ובקבוק
יין אדום. לשאלתינו האם דגים לא מוגשים בדר"כ עם יין לבן, היא
השיבה בחייכנות שאצלם במסעדה יש נוהג, שכל מלצר מגיע לשולחן
וממליץ על היין האהוב עליו, ושלדעתה האישית יין לא צריך להיות
נאמן לסוג המנה אלא בראש ובראשונה הוא צריך להיות נאמן לחיך
שלוגם ממנו. היא גם ציינה שזוהי דעתה האישית, ושהיא ממש לא
פרופסורית לענייני יין והפנתה את תשומת ליבינו אל גב התפריט
שחשף רשימת יינות מכובדת ביותר, אדומים ולבנים.
לבקשתינו ולשמחתה היא הניחה את הבקבוק שלה על השולחן - מרלו
מסדרת רזרב של ייקבי רקאנטי, והשאירה אותנו עם התפריטים
הגדולים.
חבריי שקעו בתפריטים בין רגע, היו שם המוני מינים וזנים של
דגים, כולם טריים ונתפסו היום בבוקר, ציין התפריט.

ממש טיפשים הדגים האלה, חשבתי לעצמי, כל יום הם נתפסים מחדש
בהמוניהם באותה השיטה, לא מפיקים לקחים, וחוזרים על אותם
טעויות בבוקר שלמחרת. אם לפחות הם היו אומרים משהו, צועקים,
אולי גורלם היה משתנה. אך הם דממו וכך גם גורלם.
ממש לא הייתי רוצה להיות דג.

ליד כל מנה הופיע תקציר קטן שהתיימר לעזור בבחירה הקשה, אך
נראה היה שרק הפך אותה לקשה יותר.
לגמתי מהיין, ובעודי מתענג על הטעם הנפלא, הגנבתי מבט אליה.
אני כבר יודע מה אני רוצה, חשבתי מבלי להזמין דבר.
בראשי כבר יכולתי לטעום את הטעם השמימי, ובמציאות אחרת, גם
הייתי טועם לולא אותה בעיית כשרות.

הייתי מעוניין, אני בטוח שגם היא.
גם הוא היה מעוניין, אני בטוח שהיא לא.
אני רציתי לפניו, הוא דיבר לפניי.
היא אמרה לו לא, הוא היה פגוע.
הוא היה פגוע, אני כבר לא יכולתי לדבר.
עכשיו גם אני פגוע, והיא כבר עם מישהו אחר.

כל התנאים היו לטובתי, ובניגוד לפעמים קודמות, הפעם גם ידעתי
את זה. אז איך זה שבמשחק שהאופציה להפסיד בו לא הייתה קיימת,
בחרתי לא לנצח.
במליון הפעמים שכבר שאלתי את השאלה הזו, תשובה עדיין לא
קיבלתי. צורת התנהגותי הזכירה לי משהו, אך לא יכולתי לשים את
האצבע בדיוק על הנקודה.
התנהגתי ממש כמו איזה... כמו... "דג אדוני?" קולה החייכני של
המלצרית נשמע מבעד לתפריט.
"דג" אמרתי, כשנשאתי את עיניי מעלה, "לא תודה, אני עם דגים
גמרתי".