הסתכלתי במראה.
גבות לא מסודרות, אני זקוקה לאמבט דחוף. ולא יזיק לי כמובן גם
איזה עיסוי טוב ושינה עמוקה.
אוחחח, כל הלחץ הזה, הגועל נפש המצטבר.
אני כמובן גם מרגישה הקלה מסויימת, הרי אחרי 3 שנים,
כשהעניינים לא מסתדרים כמו ברגעי ההתרגשות הראשונים, מייחלים
לימים טובים יותר.
הרי תמיד אני מחפשת את הטוב ביותר בשבילי.
לעיתים קרובות אני שוכחת שאולי הטוב כבר אצלי. אבל כמובן שאני
במרדף מתמיד אחרי ה"טוב ביותר"
וכמו שאומרים - מרוב עצים לא רואים את היער. כך זה גם במקרה
הזה, מרוב שטוב לי אני כבר מרגישה שרע לי, ממשיכה בחיפוש אחרי
הטוב יותר.
ומה אם אין טוב יותר?
והגעתי בעצם לשיא הטוב שיכול להיות לי...
שמתי לב שלאנשים (ולא רק לי) יש נטייה תמיד לרצות דבר שאין להם
ולבכות על מה שהיה להם.
מעניין למה זה קורה, כנראה שזה קטע סדיסטי בטבע המחורבן שלנו.
פאק בייצור, אני אשלח תלונות לזה שיושב לי על הגג.


התפשטתי, עמדתי עירומה (אני חושבת שזה מה שקורה בד"כ
כשמתפשטים) ואז התחלתי ללכת לכיוון האמבט. חשבתי לפנק את עצמי.
מילאתי אותו במים חמימים, לא חמים מידי - רגישות יתר זה אחד
הדברים הפגומים בגנים שלי. שפכתי את קצף האמבט ונכנסתי באיטיות
לתוך המים החמימים שעטפו אותי.
הרגשה מדהימה, להיות מוגן ועטוף ע"י יסוד טבעי שמסוגל להרוס כל
דבר.


מדכא, הרי כמובן שאחרי שנטשתי את מה שהיה לי אני מגלה שחבל
שנטשתי, בונה הרים וגבעות על כמה שטוב היה מה שנטשתי. מצאו לזה
מילה יפה - בדיעבד.