כתבתי לך מיגוני המר,
לחשתי לך מליבי הנשבר,
דמעתי לך מדמי הניגר,
כתבתי לך על רגש שנשאר.

                      כתבתי על סערת רגשות,
                      סיפרתי על קשת של תחושות,
                      דמעתי על חוסר תקוות,
                      כתבתי על שלולית של אכזבות.

אך מחשבותיי הפליגו בכל יום
אל אלפי ענני אהבה במרום,
ובכל לילה בתוך חלום
חזרתי אל אותו זמן ומקום:

                      אל פעם, כשהייתי איתך ביחד רוקדת,
                      ואל אז, כשהכל היה נראה אחרת,
                      כשמזמן, אליך בלי פחד הייתי נקשרת,
                      בעבר, כשאהבתך הייתה כאש בוערת.

 שרתי לך שיר נוגה
על חול, שמיים וים מכה,
שרתי שתישאר בתפילה נואשת
כשידעתי שליבך כבר נתון לאחרת.

                      דמעותיי זלגו במורד לחיי
                      ימים ולילות ללא חיוך על שפתי
                      והכאב לא נמחק, הוא הלך והתגבר
                      צורב בתוכי, אתה היית חסר.

ואין מנוס מלהתבונן במראה,
ולא אדע אם את מכתבי היא קראה,
וכל רצוני הוא לראות את פניך,
לחבק את גופך, לנשק את שפתייך,

                      אך רגשותייך הפליגו הרחק מביתי,
                      ופניך לא נראו עוד בכפר מולדתי,
                      כשעיניך האהובות מתחמקות ממבטים,
                      וידיך היוצרות מעניקות לה פרחים.