עיניך, הו עיניך המביטות בי בחמלה
כמו שני סכינים הננעצים בבטני
וידיך המרחיקות את גופי מגופך
הן המכאיבות, הן השורטות.
"אהבה אינה נגמרת ביום,
אלו רק הברקים שנפסקים".
הברקים אצלך נעלמו
ואני, בתוך החושך, מחכה לברק
שיאיר ויראה לי את הדרך הנכונה אליך.
הוא לא יופיע,
אני צריכה להבין ולחפש לי דרך אחרת לצעוד.
אין שמש נצחית, גם השמש מתכלה בסופו של דבר.
אין אהבה אמיתית, ואולי גם הדרך בה אני אוהבת אותך
תחליק לבדידות עולמית.
"הלילות ארוכים, והפחד... לא תדע לעולם איך בכיתי כמו ילדה
קטנה"...  
ובימים, אני עוטה את מסיכת החיוך,
אני לוקחת את המחק ומעלימה אותך ככל שאני יכולה.
אך בלילות אתה תמיד מופיע - בחסות החשיכה,
זכרונך מתגנב למיטתי, לחדרי,
ואני רוקדת עם זכרון ישן ומתוק של אהבה
חולמת על חיוכך, על זכות נשמתך, על אהבתך,
שאולי תחזור יום אחד, תתפרץ ותאהב כמו הר געש
ואולי אז נקדם את פני השמש הנצחית...
שמש אהבתנו.
בלבך תמיד מאפיל הלילה כשהזיכרון של קיומי מכה בך,
בלבך אני תמיד מוקפת עצב ובדידות,
כיוון שהשמש לא מאירה שם כבר הרבה זמן.
כל הפרחים כבר גוועו, החיות נרדמו,
הציפורים לא מצייצות , והפרפרים אינם מרעידים את בטנך יותר.
הכל קפא.
בלבך אני נסיכתך שקפאה למאה שנים.
רק בכוחך להציל אותי מתרדמתי,
אם תבוא ותנשקני על שפתי,
אם  תשוב ותאהב ...
אתה מבושש לבוא.
אני תוהה אם אי פעם תגיע