הכאב החד שהרגיש באותו הרגע היה שונה,
זה איננו הכאב אשר היה רגיל אליו, כאב האלימות הבלתי פוסקת,
האלימות הפיזית והנפשית אשר חש על בשרו יום יום במשך השנים
האחרונות, זה היה כאב מהסוג הקשה ביותר: כאב מיני, מעולם לא חש
כל כך מושפל כמו באותו רגע, כל כך כואב, כל כך בודד. המחשבות
סבבו אותו והאשמות העצמאיות אכלו אותו. הוא לא בכה, הוא שתק
והפנים אותו, את הכאב, את הרגע בוא נעלמה לה התמימות, בחטף,
בלא שירגיש זאת, בלא שתהיה לו יד בדבר.

אך הוא היה בודד, ושמר זאת בסוד, מדי פעם היה קורא לה,
לתמימות, מנסה להחזירה אליו, אך היא, מתוך אי רצון או
אגואיסטיות שרק היא ידעה את פשרה, לא חזרה אליו ולא נתנה לו את
מבוקשו.
כיום הוא בכלל לא תמים, אך עוד סובל, סובל הוא מאותה התמימות
שכבר איננה, סובל הוא מהפחד להיות שוב לבד, מרגיש הוא איך הפחד
מכרסם אותו בלילות, מדיר שינה מעיניו, מנסה לגעת בו,
הוא למד להתפשר גם על הדברים הקטנים ביותר בחיים ביודעו שעבר
כבר את הרע מכולם, אין הוא מחפש לפגוע, הוא ילד עדיין, בן 10,
תקוע בגוף של אדם בוגר, אדם שעבר הרבה מהמורות בחייו, אך משהו
נשאר שם מאחור, משהו שלעולם לא ישכח.