אני לא חושב עלייך כל הזמן. כן, אני בוודאות לא חושב עלייך כל
הזמן. חלק מהזמן. לפעמים. לפעמים, כשאני רואה זוגות. סתם
הולכים ברחוב, או יושבים בפאב, או במסעדה, מחזיקים ידיים,
מתנשקים ויש להם את המבט הזה בעיניים. המבט של "את כל העולם
שלי ואתה זה הדבר הכי חשוב לי". נו, המבט הזה של כל הזוגות
המאוהבים החדשים, אלה שעדיין לא הספיקו להכיר את הפאקים אחד של
השני, או שהפאקים האלה לא הספיקו לעצבן אותם לגמרי. ואז אני
נזכר בך.
ולפעמים, אני נזכר בך כשאני לבד. כשישי מצב שהחברים שלי לא
נמצאים והאנשים שכן נמצאים, אין לי לא כוח ולא רצון לדבר איתם.
אבל אני מאד רוצה לדבר עם מישהו, עם מישהי. איתך! אני חושב על
מה שהייתי אומר לך. איך שהייתי מספר לך איך עבר עליי היום
והייתי מספר לך כל שטות וכל דבר קטן שקרה לי מאז שהתעוררתי ועד
שסיפרתי לך. ואת מתעניינת. כאילו שזה עניין של חיים ומוות.
ואז, כשהייתי מסיים והיית צוחקת מדברים מצחיקים שקרו לי ומרחמת
עליי כשקרו דברים עצובים, ועצובה בשבילי... ואז היינו מתחלפים.
ואת היית מתחילה לספר לי כל מה שקרה לך באותו היום. אני גם כן
התעניינתי בכל דבר קטן. הייתי יכול להקשיב לך מדברת במשך שעות
על איך שאת צבעת את הציפורניים ברגל, או על איך שאת רוצה לצבוע
את קצוות השיער באדום אבל לא יוצא לך. חברים צחקו עליי, "מה זה
מעניין אותך בכלל?" "איך אתה יכול לשמוע את השטויות האלה במשך
כל כך הרבה זמן בלי להתחרפן?" אבל אוית זה עניין. עניין אותי
כל מה שקשור בה. ובעצם, זה עדיין מעניין אותי...
אבל במיוחד, אני חושב עלייך לפני השינה - לא בכל לילה, אבל
במיוחד כשקשה לי להירדם - ואז אני חושב על כל הדברים שעשיתי לא
בסדר, ומנסה לשכנע את עצמי שגם את לא היית בסדר, או כמו שחברים
שלי  אומרים, רק את לא היית בסדר, אבל זה לא תמיד מצליח. ואז
אני חושב על הכיף שהיה לנו ביחד, לפחות הכיף שהיה לי, ביחד
איתך. אני נזכר בדברים הקטנים. זה בעיקר הדברים הקטנים שאני
מתגעגע אליהם. להחזיק לך את היד, להסתכל לך בעיניים, ללקק לך
את האוזן, לנשוך לך (חלש) את האף והשפה התחתונה ובעיקר לנשק
אותך. כל כך אהבתי לנשק אותך.
וכשאני מגיע לקטע הזה, אני רוצה לרוץ אלייך ולהתנצל על כל מה
שעשיתי לא בסדר ועל כל הטעויות שלי, אבל אני יודע שזה לא
יעזור. אני לא יודע מה עשיתי לא בסדר, ואני לא יודע איפה
טעיתי, כי את פשוט לא חשבת שזה הכרחי להגיד. כל מה שהבנתי, זה
שזה לא אני, זאת את. ושאת מצטערת אם פגעת בי כי לא התכוונת.
ואמרת שהיית רוצה שנישאר ידידים, אבל איך נוכל ?! איך אני אוכל
??? להיות כל כך קרוב, ועם זאת, כל כך רחוק. אמרת שכשזה יעבור
לי וכשאני אהיה מסוגל לדבר איתך בלי לכעוס, שאני אתקשר. אבל לא
נראה לי שזה יקרה מתישהו. וחשבתי שעד עכשיו אני כבר אפסיק
לחשוב עלייך ותהייה מישהי אחרת שתחליף אותך. מישהי שתנסה לפתח
את הקשר ולא להרוג אותו, מישהי שאני אצטרך להתחיל איתה ולא
ההיפך ומישהי שאני אגמור איתה ולא ההיפך - בקיצור, מישהי שהיא
ההיפך המוחלט ממך - אבל גם זה, לא נראה לי שיקרה מתישהו.
לא בעתיד הקרוב לפחות...