תנינאיה

בתנינאיה, ארץ התנינים, חיים יצורים בעלי ראשים קטנים ופיות
גדולים. תושביה של תנינאיה נקראים תנינים בגלל התכונה המיוחדת
הזאת של אופיים הלאומי, אך בכל השאר הם ממש בני אדם, גברים
ונשים. כיצד תושביה הפכו לתנינים? איך זה קרה? מהו סיפור
ההתננות, סיפור הפיכתם לתנינים?

נתחיל מזה שהדבר היקר ביותר בתנינאיה הנו שלום. זה מפני שבארץ
התנינים, ארץ יצורים בעלי ראשים קטנים ופיות גדולים, מרבים
להשתמש בשלום. כשהתנינים נפגשים וכאשר נפרדים ובעוד הרבה
הזדמנויות חגיגיות ולא חגיגיות הם משתמשים במילת קסם זו. ומרוב
השימוש יש להם תחושה שהשלום כל הזמן אוזל להם וכדי לחדש את
המלאי הם מוכנים לתת תמורתו כל דבר... (היתכן שהתנינים החליטו
לקחת לעצמם את כל השלום באזור, כדי למכור אותו אחר כך לשכנים
ברווח נאה? אי אפשר לדעת זאת בוודאות כי אף אחד לא דיבר על כך
בקול. אז איך נדע?)

תנינאיה מוקפת באויבים שאתם מתנהלת מלחמת של מאה שנים. כבר של
המאה השניה, והתנינים שדי עייפו מזה המציאו שיטה להפסיק את
המלחמה - אחרי כל קרב היו מעבירים איזשהו שטח מארצם לאויב. לא
סתם -  תמורת השלום. ההגיון מאחורי השיטה היה נכון ביסודו
ותקווה גדולה לצדו - כאשר לא תישאר מתנינאיה כלום יבוא השלום
הנכסף, השלום הסופי - הפתרון הסופי לכל הבעיות של תנינאיה.

לרעיון הזה היו בתנינאיה שורשים היסטוריים. פעם היה לתנינים
מלך שהחליף את חבלי מלוכתו תמורת חומרי בנין והוא עד היום נחשב
ביניהם לחכם מכל התנינים וגם מכל שאר האנשים כמובן, כי כל יצור
בעל ראש קטן ופה גדול חושב על עצמו שהוא חכם מכל יצור אחר.
ובגלל שהתנינים אוהבים מסחר הם המציאו לפי אותה מתכונת ססמאות
דומות לקידום עסקיהם. רק שהתנינים כעת זקוקים לא לחומרי בנין
אלא לשלום. ססמה אחת היתה: "שלום תמורת מולדת", אחרי זה "שלום
תמורת אחי". תחילה זה נשמע קצת פוגע לתנינים, אבל מישהו ציטט
מהמקורות שלהם "השומר אחי אנוכי?, וזה הרגיע את כולם, ואז
הופיעו ססמאות "שלום תמורת אימא", "שלום תמורת ילדינו", ולבסוף
גם, למי שלא הסתפק בקרובים "שלום תמורת חבר". ברם, על זה משום
מה היו עוצרים ומעמידים לדין באשמת המרדה והסתה, ומי יבין
מדוע...


תנינים

שם

בארץ התנינים, ארץ היצורים בעלי ראשים קטנים ופיות גדולים,
היתה רווחת סברה שמקורו של שם "תנינים" במילה "תנו", כי
התנינים נהגו כל הזמן לבקש משהו: לחם, עבודה, משרות, תקציבים
וכיוצא באלה. והיו ביניהם גם כאלה שלא הסתפקו בכך אלא התחילו
להתקבץ בכיכרות עריהם ולבקש: תנו לשמש לעלות... אולי נפוצה
ביניהם איזו אמונה תפלה עתיקת יומין האומרת ששניתן להחזיק שמש
באיזשהו מקום אפל... בעולם החושך, למשל... שאר התנינים חששו
אפילו שהסוגדים לשמש יתחילו לבוא לבתיהם כדי לקחת אותם
ולהקריבם לפני השמש, כדי שהשמש תעלה, הרי היו מקרים כאלו
בתולדות העמים...




גוף

ידיים

מה הצורך בידיים אם במקום לעשות נוטים לצעוק: תנו, תנו, תנו...
הידיים מתנוונות והפה מתפתח וגדל עוד ועוד... והידיים? הן
נהפכו לעוד זוג רגליים כדי שיהיה קל יותר לתמוך בפה הגדול.


ראש

כל המולדות ניזונות מדם בניהן, כמובן, אין זה המרכיב הבלעדי
בתפריטן, אבל הוא הכרחי לגדילתן, לחוסנן ואריכות ימיהן, והן
שולחות את בניהן למלחמות כדי להקיז את דמם למענן. טוב אם יש
מלחמות עם אויבים חיצוניים, אחרת מולדות ממציאות אויבים
פנימיים, כי, כאמור, בלי שפיכת דם בניהן הן לא מסוגלות
להתקיים. תנינאיה נתברכה בשפע של אויבים מבחוץ. הסביבה העוינת
הכתיבה לחימה בלתי פוסקת ובמלחמות ראש גדול הנו מטרה מועדפת,
ולכן הם נפלו במלחמות. אלה שהיה להם ראש גדול. אין מה לעשות,
ראש גדול הנו חסרון גדול כאשר אתה נמצא בטווח אש האויב. אולם,
משום מה, בתנינאיה, דווקא, בעלי ראש גדול הלכו להלחם למען
כולם... תארו לעצמכם מי נשאר לנהל עניינים בתנינאיה?

פה

התנינים, יצורים בעלי ראשים קטנים ופיות גדולים, היו במשהו
דומים לבני אדם ובמשהו היו שונים מהם, כך בארצות אחרות חיי
תושבים נוהלו כהלכה ואיפה שלא הייתה הלכה הייתה חוקה ואיפה שלא
הייתה חוקה שלטה חונטה. בארץ במקום כל הסידורים הללו שלט האל
ששמו היה קשקוש-בלבוש. הוא, כנראה, היה נחמד מאוד, כי כולם
קבלו את מרותו לא רק בהכנעה אלא גם ברצון ואפשר אפילו לומר
באהבה, ונהגו להזכיר את שמו באותן הזדמנויות כשבארצות האחרות
היו מזכירים את שמם של האלים או לפחות של שליטיה של הארצות
ההן. נומר, שכולם סגדו לקשקוש-בלבוש ופולחנו היה פשוט להדהים.
התנינים נהגו להתאסף בקבוצות ולהקריב לקשקוש-בלבוש את הזמן
שלהם, והזמן כידוע הוא חיינו, כך שאפשר לומר שעל מזבחו של
קשקוש-בלבוש הוקרבו הרבה חיי התנינים. טכס הקרבת הזמן מורכב
היה מדיבורים בלתי פוסקים, וכולם היו חייבים לדבר בו זמנית,
בלי להקשיב איש לרעהו, ומי שדבר הכי הרבה היה נחשב לגדול הוגי
הדעות בארץ התנינים. זה בעצם די ברור - רק הדעות שלו היו
נשמעות שם, וזה עשהו מכובד מאוד בארץ יצורים בעלי ראשים קטנים
ופיות גדולים. ברור שבתנאים כאלו פה גדול הינו נכס יקר מכל. גם
בקרבות פה גדול מועיל כדי לתת פקודה  "אחרי" או אפילו "קדימה",
פה קטן קל יותר לסתום, והרי בתנינאיה אחד הביטויים הנפוצים
ביותר הינו 'סתום ת'פה שלך'. דבר זה מעיד על כך שלהשרד יכלו רק
בעלי פיות גדולים ממש.


זנב

שמות רבים היו לקשקוש-בלבוש. אחד הידועים ביותר היה כסתוח, או
אולי זה היה פן אחר שלו, שהיה מופיע לתנינים כאשר חיי התנינים
הוקרבו לא בצורת הזמן האבוד אלא ממש בבשרם ודמם של התנינים, כי
לפי מנהגי ארץ התנינים סטייה כזאת מכללי הטכס חייבה שמישהו
מהמקריבים ייתן את הדין. את זה התנינים לא אהבו ונהגו במקרים
כאלו לפנות לאל שלהם בשמו השני, וזה בדרך כלל עבד. התנינים
נבראו בצלמו ובדמותו של אל התנינים, כלומר הם היו לפחות
דו-פרצופיים, ומאוד יתכן שגם רבי-פנים היו, אבל, ככל הנראה,
היה להם תחת אחד בלבד בדומה לאל שלהם. בשום מקום במקורותיהם לא
הוזכר התחת שלו ולו ברמז קל, הוזכרו ידיים חזקות, עיניים, גב,
פנים והתחת לא. אפילו פעם אחת. רק בשמו של כסתוח ראו אחדים רמז
לחלק גופו זה, והשתיקה הזאת הפכה את התחת לקדוש במיוחד,
והתנינים דאגו לשלומו בצורה מיוחדת. הם היו מוכנים לסבול יריקה
בפנים ואף סטירת לחי, כי תמיד יש עוד פרצוף אחד, אבל את התחת
כיסו בקפדנות. אין, כמובן, קשר למורשת ישראל. בל נבין לא נכון
את הנאמר אל משה: וראית את אחורי ופני לא יראו. שמות. לג,כג.
חוץ מזה, הרי אנו מספרים על ארץ התנינים. כל כך העריכו התנינים
את התחת שלהם שנמצאו ביניהם כאלו שהתחילו להשתמש בו לא רק
לצרכים המיידיים שלו אלא חלקם הפכוהו למקדש אהבתם לזולת. ולאור
כל זה התנינים דאגו לתחת שלהם ועל מנת להגן עליו הצמיחו זנבות
גדולים וארוכים המגינים על האבר שכה היה זקוק להגנה בארץ
התנינים.



רגליים

התנינים אינם אוהבי הליכה ברגל, לכן החניות בנות חמש קומות
ריקות, ואילו ליד הכניסה הרכבים מטפסים על המדרכות וזה על זה
וכולם ביחד דורסים את החוק, שהמחוקק קבע (המחוקק אצל התנינים
תמיד מוזכר ביחיד, כאילו אין להם בית נבחרים, או אולי מרגיעים
התנינים כך את עצמם שקל יהיה להסתתר מעינו שאמורה להיות פקוחה,
אם הוא רק אחד). ולכן תנינאיה קטנה היא ורגליהם של התנינים
התקצרו בהתאם לגודל ארצם וגם עקב אי נחיצותן לתנינים שלא הרבו
להשתמש בהן...



נפש

תנינאיה

פעם התנינים קיבלו באחת המלחמות את ארץ החול הקסומה, אבל חיילי
תנינאיה התלוננו שקשה להגיע משם הביתה, ובכלל אי אפשר לקפוץ
הביתה בין שמירה לשמירה, כי הרגליים שלהם נהרסו מרוב ההליכה...
היו להם גם זיכרונות קשים מארץ זו, כי פעם אבותיהם נדדו בה
ארבעים שנה ברגל ובלי סירי בשר... יש לציין שגם בשפת התנינים
מילים "צלחת" ו"הצלחה" הן מאותו שורש, ולהצליח פירושו היה
להגיע קרוב לצלחת, ומי ירצה להתרחק ממרכז הארץ בו תמיד נמצאת
הצלחת הגדולה והמלאה ביותר. וזה חשוב במיוחד אם יש לך רגליים
קצרות...

"מי צריך את החול הזה?" אמרו הם ומסרו את ארץ החול לשכנים,
ובכך הפכו את ארץ החול לארץ חו"ל. והחו"ל הוא בעל קסם כה רב
שעכשיו התנינים נוהרים לשם על גחונותיהם כדי לראות את החול של
החו"ל... שאף אחד לא היה צריך...

וכך הם חיים בכמיהה להופכה את הארץ כולה לחו"ל ונהיה אופנתי
לומר: "שתשרף המדינה הזאת" וכולם עושים הרבה רוח כדי שלהבות
האש האוכלת את תנינאיה יילכו ויתחזקו. ובאי הצלחתם בכך היצורים
בעלי ראש קטן ופה גדול מאשימים איש את רעהו בכל החטאים
האפשריים ומתלכלכים זה על זה ללא לאות ומשום כך ארץ התנינים
שוקעת בבוץ יותר ויותר עמוק. וזהו הדבר היחיד שמציל את ארץ
התנינים מהאש שהיתה מכלה אותה אחרת.


המנון

בארץ התנינים, ארץ יצורים בעלי ראשים קטנים ופיות גדולים, היה
המנון ושמו "תקוות התנין", בו סופר על געגועים למולדת התנינים.
אבל במסגרת החלפת המולדת בשלום החליטו במקום המנון הישן לשיר
את ההמנון החדש:

במדינת התנינים
רעש, מהומה,
כל העם פשט מדים -
לא עוד מלחמה.

ועם ההמנון הזה התנינים ישנים טוב, כאילו היה זה שיר ערס, כי
מחפשים הם חלום ולא תקווה.



עכשיו

ואולי בגלל זה, חלטורה (חלטורה - יצור אגדי במסורת התנינים
שהופך דברים אמיתיים ללא אמיתיים)  התחילה לנגוס בכל דבר בארץ
התנינים, גם בדברים הכי רגישים, ונגרם בגלל זה לתנינים סבל רב.
ואל מלא רחמים רחם על עמו וארץ התנינים החלה לשקוע אל תוך
"כאילו", כך נקרא בשפתם מצב מיוחד של מרחב-זמן, בו ניתן היה
להתקיים ולא להתקיים בו-בזמן. ברור שבמצב כזה לא היה מקום
לדאגה לעתיד, וקל היה בו להתכחש לעבר, כי מימד הזמן איכשהו היה
מתכווץ בו, והכל נהיה שם "עכשיו" אין סופי. ונוח היה לתנינים
לשכון בו שלום.

ואלה תולדות ההתננות.  בקצרה.