אחרי שסיימתי לדבר אתך בטלפון וניתקתי, נשכבתי על המיטה הזוגית
הענקית של ההורים שלי ועצמתי את העיניים.
מסיבה מוזרה שלא הבנתי אותה בתחילה, התחלתי לחייך. "מה פתאום
אתה מחייך, מפגר?! איזה סיבות לחייך כבר יש לך???" אמר לי קול
פנימי אך אני התעלמתי ממנו וגלשתי לפינות נעימות יותר
בזיכרוני. נזכרתי בפעם ההיא, ב-23 לחודש, יום שלישי, היום שבו
ביקשתי ממך, שאלתי אותך, אם את רוצה לבלות בחברתי בחודשים
הקרובים, אם את רוצה ליהנות מכמה רגעי אושר ביחד איתי, אם את
רוצה לפחות לכמה חודשים קצת מחויבות אליי, או במילים אחרות:
"אם את רוצה להיות חברה שלי?"
כשחשבתי על זה בהתחלה והרצתי את הסצנה הזאת בראשי הכול הלך
חלק. לא היו בעיות, ידעתי בדיוק מה אני הולך להגיד וידעתי
(כמעט) בדיוק מה את הולכת להגיד והייתי בטוח שזה יהיה משמח
בשביל שתינו. אבל מה שגיליתי, זה שאתך, כשאת יושבת לצידי, היה
לי הרבה יותר קשה להגיד את מה שתכננתי ושיננתי. גמגמתי בלי
הפסקה, לא ידעתי איך להתחיל לדבר אתך על זה, ואפילו כשאת הבנת
על מה מדובר, וניסית ללחוץ עלי שאני אוציא את זה כבר מתוכי,
נסגרתי בתוך עצמי. החלטתי לוותר. "אתה אפס. אין לך ביצים!!"
עזר לי הקול הפנימי להבין את המצב טוב יותר. ואז, שמתי את הראש
על הכתף שלך, עצמתי עיניים וויתרתי.
ואז, לפתע, צלצל הסלולארי שלך, וההורים הנחמדים שלך הזכירו לך
(בטונים גבוהים) שאת צריכה ללכת הביתה, וכך זה היה, כמו
בקומדיית נעורים קיצית אמריקאית, אמרנו שלום ואת התחלת לרדת
הביתה. ואני, אני הדלקתי סיגריה והתחלתי לעלות לכיוון הבית
שלי.
ואז, בדרך, באמצע הבאסה, נפל האסימון. החלטתי ללכת על כל
הקופה. הסתובבתי. התחלתי ללכת מהר, כמעט לרוץ לכיוון שלך.
קראתי בשמך, את הסתובבת והסתכלת עליי מתפלאת, זרקתי את הסיגריה
הצידה (כמעט הרגשתי את הבמאי מורה לצלם לעקוב עם המצלמה אחרי
הסיגריה המתעופפת) כשהייתי כעשרה מטר ממך, ורצתי אלייך. הגעתי.
נעמדתי מולך, הסתכלתי לך ישירות בעיניים. "תגידי, את רוצה
להיות חברה שלי?" בשתי השניות הראשונות, הלב דפק כמו מטורף,
השתולל בתוך בית החזה וניסה לברוח כמה שיותר רחוק. הוא רצה
לברוח כי בעצם הוצאתי אותו החוצה, והגשתי לך. יכולת לקחת אותו
ולאמץ ללבך, או לזרוק ולדרוך עליו. ברגעים האלה לא ידעתי כלום.
ואז, שנייה לפני שהרגשתי שהוא כמעט הצליח לפרוץ החוצה, את
חייכת, והנהנת עם הראש. וכך, עם המילה הכי פשוטה, הברה אחת,
מילה שכל ילד בן 3 יודע. "כן". גרמת לי לאושר ענקי שלא ידעתי
הרבה ממנו. חיבקתי אותך, חיבקתי ולא נישקתי כי ידעתי שיש לך
בעיה עם נשיקות. ואז, כאילו בכוח, אמרתי "את חייבת ללכת".
הסכמת. אז הלכת.
ואני? אני הלכתי גם, לכוון שונה ועם חיוך ענקי וטיפשי על
הפרצוף. מכירים את החיוך הזה? החיוך הענק מאוזן לאוזן, החיוך
הטיפשי שמקבלים כשמקבלים משהו שרציתם בנוגע לאהבה, ליחסים
שבינו לבינה. זה חיוך נהדר...
אז זה החיוך שלבשתי, גם אחרי שנזכרתי בכל זה אחרי השיחה שלנו
בטלפון. אחרי כל התמונה הזאת שעלתה לי בראש "כאילו זה היה
אתמול", הקול הפנימי הבוגדני חזר, "מ-ה א-ת-ה מ-ח-י-י-ך??" אבל
התעלמתי. ואז לפתע עלתה תמונה אחרת, אני לא שולט על זה. "לא
לא, לא רוצה, תלכו!!" אבל כנראה שבראש שלי, אף אחד לא מקשיב
לי. חושך, גן שעשועים, ספסל, אני ואת יושבים עליו, מחובקים,
מכורבלים, מלטפים. ואז, ברגע כלשהו, בלי שום התראה מוקדמת,
הסתכלתי עלייך. הסתכלת עליי בחזרה. התחלתי להתקרב לפנייך.
שפתייך היו מולי. לא נעצרתי. המשכתי, עד ששפתיי נגעו בשפתיך.
הנה, התנשקנו. נשיקה ארוכה, נשיקה מתוקה. נשיקה ראשונה.
מאז, מאותו ערב, היו עוד נשיקות. הרבה אפילו. למען האמת, היו
יותר מנשיקות. אבל שום נשיקה, לא הייתה מתוקה באותה המידה. ואז
הזיכרון חלף. קלטתי שאני בעצם שוכב על המיטה. וחושב עלייך אחרי
השיחה שלנו.
ואז בעצם הבנתי למה אני מחייך, למרות כל מה שהקול אמר. הבנתי
שאהבתי אותך. עדיין אוהב, ושאני אחייך עכשיו, שאני איהנה עוד
קצת מהאושר.
כי כשאני אעכל שזאת הייתה השיחה האחרונה שלנו בתור חברים,
אני כבר לא אחייך...