אחד מהשירים המתנגנים ברדיו שקט ועצוב.
אור הירח בוקע דרך התריס העליון השבור.
אני יושבת מול החלון, ליד השולחן.
עט, יומן, וסכין על השולחן.
כותבת. כותבת. כותבת. ופתאום נעצרת.
הכתיבה נעצרת ואין מה לאמור.
רוצה להוציא. רוצה להוציא את השד.
הכאב הוא כאב - אבל השד? הוא אסון.
עם השד אי אפשר להתמודד.
צריך להרוג אותו. להעיף אותו ממני.
וכל קרב שלי שאני מנצחת -
הוא מתחלש. אולי בסוף ימות.

אני נלחמת בו עכשיו.
קרב עקוב מדם.
עדין לא- עדין אין אדום על היד.
אני נלחמת, צועקת, מסרבת להכנע.
הסכין תשאר על השולחן.
"אני לא ארים אותה!
אתה לא תנצח" צועקת בחומרה.
השד מוציא את הקלפים שלו אחד-אחד.
"אין לך חברות!" הוא מונה
"הוא עזב אותך לטובתה!" מוסיף.
"את נכשלת בהכל! את כישלון!"
ואני נחלשת. מאבדת כוח.
ואז זורק קלף מגעיל.
"את מכוערת ושמנה- ואף אחד
לא רוצה, ירצה בך לעולם!"
ואני, דומעת. שבורה.
הסכין. השד שולח יד.
אני מרימה, הוא מרים.
הלילה, השד ניצח.
ואני מול החלון, מביטה.
חובקת אותי, את רגליי,
בוכה ויד מדממת מכאב...