כשהייתי קטנה הייתי לובשת שמלות וורודות. דווקא יפות. כמו של
הברביות שלי, וגם לי היה שיער בלונדיני גולש [ועיניים חומות].
היה לי חבר בגן, ושתי חברות ופופקורן שלא ידעתי אז לבטא את שמו
באנגלית והגננת לא הבינה אותי. גם החברות שלי אף פעם לא הבינו
אותי, לא ידעתי למה, הרי כל כך מובן שלא צריך להתווכח על דברים
מובנים מאיליו, לפחות לי. וגם אני לא הבנתי את עצמי, אולי אז
באמת הבנתי את עצמי. לא ניסיתי לשאול את עצמי אם זה בסדר שאני
רצה מעגלים סביב הגן, כשבמקביל החבר שלי רץ בכיוון השני ואנחנו
נפגשים, מתנשקים נשיקה קטנטונת כזאת. אפילו לא הייתי חושבת על
המשמעות שאני עדיין זוכרת שקראו לו גיא. וגם לא על כך ששתי
החברות שלי אמרו לי כמה איכסית האינטימיות הראשונית שלי עם
הילד ההוא, גם לא חשבתי על הצורה שבה לא התייחסתי אליהן, פשוט
המשכתי לרוץ במעגלים. עד שהתעייפתי. היו רבים כדי לשבת לידי
בגן. כן, הייתי ממש ילדה חייכנית ויפה כזו, כזאת שבהלוויה שלה
לכל אחד יהיה סיבה שונה לבכות (ואולי גם בחיים שלה). ילדה כמו
אלה שאותן אני שונאת היום, לא בגלל קנאה אלא בגלל השאלה של למה
זה מקומם בעולם ומהו מקומי. הייתי ילדה, שהייתה במשהו כמו אלף
גנים ואיחרה ממש את הדד ליין של כמה וכמה תחרויות יופי, שפספסה
את הזדמנותה להיות יפה, ועוד בידיעת כולם.

פעם חשבתי שהריסים על העפעף פונים כלפי מטה, כלומר שכשהעיניים
סגורות, הם ככה מתלבשים על הריסים התחתונים. הייתי תמיד מעגלת
אותם לצורה הזו, וממש מאמינה שזה כך. פעם חשבתי שאני יכולה
להבין את עצמי ואת העולם במקביל. הייתי שוכבת במיטה עם טול
וורוד ולבן ומביטה בכוכבים ותוהה שמא הם חלליות. כשהסתכלתי
עלייך ראיתי משהו שונה מהעולם שלי, ניסיתי לשבור אותך, לפצח
אותך, ולמצוא משהו בפנים. לא מצאתי כי לא הרשית לי וכי שכחתי
מה חיפשתי, מרוב שהזכרתי לעצמי שכחתי.

היום אני מוצאת רגעים בהם אני מאמינה למניפסט שלי, הכדור
זכוכית עם שלג שאומר לי לצפות לניסים. היום אני מצפה לרגעים
שאני מרגישה אותך ורק אותך, ומפחדת באותו זמן שארגיש יותר
מדיי, ושאשכח את מה שאמרתי לנו ברגע אמת ההוא. היום אני מסבירה
לעצמי למה אני שונה מכם, למה כדאי לי אף פעם לא להתאים לכם,
למה הסדרות בטלוויזיה כל כך לא מציאותיות. אני חיה מרגעים, כמו
כולנו, מפחדת שייעלמו לנו ומעלימה אותם בעצמי. היום אני חולמת
בלילות על כבישים מפותלים אפורים כהים אך חלקים, שאני עומדת
בשולייהם ומחכה לאוטובוס, או נוסעת עליהם בעצמי בלי לדעת ממש
איך. היום אני כותבת סיפורים יפים ממש, שחלק איבדתי, ומוסיפה
לאנשים שלי דברים קטנים, סודות קטנים שלי. אני מחפשת היום את
הריח של ציפייה ירוקה בדרך מהשדה-תעופה, של כוסמת מתבשלת
בשבילי על הבוקר, של סנדלים שקופים עם עקבים. היום אני מחפשת
את ההרגשה שהרגשתי כששמעתי את השיר הזה, כשחוויתי ללא מחשבה.

ואף פעם לא למדתי איך לקפוץ ראש לתוך בריכה, לא בשלבים ולא
בתיך. אני עדיין מאוהבת בעטריות מהשקית, ואף פעם לא שוכחת
לשאול מה הרכיבים של העוגה, כדי שלא בטעות אעכל חלב (אולי רק
פה ושם). לא התנשקתי בגיל הנכון ולא במקום הנכון, רק עם בובת
ה"קן" הנכונה.
ולפעמים, ברגעים קטנים אחרי לילה שלם של תהייה והרהור מוכר, או
בבוקר שאני רואה אותך מעוך לידי על הכרית, אני רואה ילדה קטנה
ובלונדינית, שעפה ממגלשה די נמוכה מדחיפה של מישהו, נקעה את
היד והמשיכה להתאפק שלא לבכות עד הרגע הנכון, וחיכה כשכוסתה
ידה בטישואים וחומר עם ריח. ריח של קירות מוכרים.