לגיל אחת עשרה קיבלנו אפרוח. שמשון .
אבא שלי עבד ליד השוק, והחליט להביא לנו אפרוח.
באותם ימים בשוק הכרמל מכרו גם אפרוחים. מכרו ירקות, פירות,
בגדים ואפרוחים.
זו לא הייתה הפעם הראשונה. אני זוכר שההורים שלי חזרו עוד קודם
עם אפרוחים בקרטון. שישה או שבעה במספר. הם היו חולים והתפגרו
בטווח של 48 שעות. עוד שניים מתו אחד אחד.
כך שכששמשון הגיע, כנראה החלטנו לא להיקשר יותר מדי. זה יכול
להסביר את העובדה ששכחנו את עצם קיומו.
על הגג הייתה מלונה של הכלב שלנו. היא הייתה אמורה להיות הבית
שלו אבל הוא לא הפנים זאת. יכול להיות שהייתה לו בעיה עם
מקומות סגורים, ויכול להיות שבאופן כללי הוא לא היה מהכלבים
הגאונים האלה שהיית רואה בכל מיני סדרות שבאים להציל אותך.
התחביבים שלו היו לרוץ אחרי מכוניות ולהדרס, אך להישאר בחיים
כדי לספר לחבר'ה, ובאופן כללי להתנהג ברפיסות כללית.
וכך, כאשר הגיע שמשון, אפרוח רב כוח, הוא קיבל מלונה של
גדולים. אחי ואני העלינו אותו אחר כבוד למלונה שבגג אל ביתו
החדש.
כך חלף החורף, ובבוא אביב עלינו לגג, פתחנו את המלונה ומצאנו
את שמשון מחולק לשניים. שמשון א' ושמשון ב'. היה ראש בנפרד
וגוף בנפרד. סוג של פיצול אישיות.
שכחנו שהיה לנו אפרוח בשם שמשון מהרגע שהעלינו אותו לגג ושמנו
אותו במלונה.
ייתכן שדפק חזק עם הראש בדלת ולא שמענו?
ייתכן שמלונה לא ראויה למגורי אפרוח, גם אם הוא בר-כוח?
ייתכן ששכחנו אותך.
לא נשכח אותך שמשון.
היית גיבור.