הוא עמד שם בלבושו המרופט, כאשר תיק קטן וחום שוכב מאחוריו.
רוח עזה מתנפנפת בשערו, חגורתו הקרועה בולטת ממכנסיו.
מבטו ברוח, אותה רוח שהוא אינו רואה, איך כמו כל יצור אחר
בעולם, תמיד יודע שהיא שם, בדיוק כמו האהבה שלו.
הוא נתן מבט אחרון באותם שמיים, הוא הסתכל מטה לסלעים החדים.
וצפה בכמה אופנועים, מזגזגים את דרכם באותו כביש של מצפה
רמון.
הוא צפה בציפורים עפות להם, הוא קינא בחופש שלהם, בחוסר
התלות.
אותו מכנס מרופט, אותם קרעים, כה רצה לצאת מהם לחופשי כה ציפה
לחופש הזה, לרוב בחודשים הרבים של יאושו,
כשהזכיר את זה, אנשים תמיד אמרו שלא יעשה את זה, הוא אוהב מידי
את עצמו... הגיע הזמן להוכיח להם שהם טעו.
כמה שניות מעטות נתן לעצמו לפני שיעשה את זה, הוא ידע שיותר
מזה רק יסכן את המטרה, אותה "מטרה", לא נשאר לו דבר מלבדה.
באותם שניות, כמו כל חייו עברו מול עיניו, אפילו היה מאושר
פעם, רק שלא ידע באותו רגע אושר מהו, אפילו אהב פעם, רק שאהבה
מהי למד גם כן מעט מאוחר.
לא, לא פעם ניסה לחזור לאהבה ההיא, ניסה לתת לה לכוון את
דרכו....לא פעם היא הובילה אותו בדיוק לאן שלא רצה ללכת.
הוא בכלל לא רצה להיות איפה שהוא, היו אמורים להיות לו חיים,
הוא היה אמור להצליח, היא היתה אמורה להיות בחיים.
הוא הכיר אותה פני שנים לא רבות, באחד מאותם מועדוני לילה
שאליהם היה יוצא בנעוריו.
היא לא היתה יפה במיוחד כשהכיר אותה, גם לא חכמה או מצחיקה
באופן מיוחד, היא היתה פשוט היא, אותה אחת.
זמן רב עבר בלי שהוא אמר לה מילה, לא כי הוא התבייש, אלה כי
שום דבר לא עניין אותו אז, הוא פשוט חיי את חייו.
אבל משהו קרה, משהו שאולי לא היה אמור לקרות, משו שהפך אותו
מאושר... למרות שלא ידע כי מאושר הוא, למרות שלא ידע מה היה
בידיו.

הם חלקו ערב קסום, אותו ערב עם ריח האלכוהול באוויר, ריח
הגיצים וזעקות השיכורים, למישהו אחר היה נשמע כאילו שכלו נדפק,
אבל הוא ראה קסם באוויר.
הוא לא יכל לתת שם לאותו קסם, נדמה לה שהיא יכלה.
אותו קסם, שנראה כה נדיר, וכה מיוחד, היה רק קסם אחד מיני
רבים, אשר מסתובבים להם יום יום בעולם.
המבט בעיניה כשהסתכלה עליו, היו רק אחד מיני מבטים רבים שנתנה
בכולם.
אותם רגעים שחלקו, היה זה רק עוד רגע בזמן, זמן ששייך לכולם,
לא משנה כמה רצה לשלוט בו.
והזמן ששוב לא היה שלו, נלקח ממנו כמו כל דבר אחר בעולם הזה,
ללא התראה מוקדמת...
והאהבה, שידע עליה רק חודשים אחרי שהפכה אלמותית וחיוורת, לא
הספיקה עוד כדי למלא את חייו.
ואותו פער שנפתח אז, אותו חלל חלול שעליו ניסה להגן מיום
הולדתו, נפתח ולא יסגר לעולם.
אותו חלל, לא יעזור לו לעוף, וגם לא לזוז, אותו חלל יכבול אותו
לנצח לאותה רצפת בטון עליה ניתץ הגרזן אשר פילח את ליבו.

הוא ניסה למלא את אותו חלל זמן כה רב,בכל דבר אשר מצא, בספורט,
בחפצים, בכסף ואף באכזריות.
אך שום דבר, שום דבר מעל פני אותו אדמת טרשים עליה הלכו אותם
אבות שעליהם מסופר בספר הקטן והאפור ששמר מתחת למיטתו, לא יכל
עוד למלאו.
והיו לו אנשים מסביבו,תמיד שמר כמה, בשביל מראית העין.
לפעמים היה שוכח למה הוא מחזיק אותם בסביבה, היה מתבלבל וראה
בהם יצירי דמיון.
אותם יצירי דמיון, עטו לפעמים לעזרתו, אך הכל היה בדמיונו,
ואותם יצירים לא התקיימו מעולם.

זמן רב מסוחרר היה, מסוחרר ממה שתקף אותו פתאום.
אך יום אחד, ישב לו בחוף היום, בעת הזריחה, כהרגלו.
הוא ראה את הציפורים דואות להם מעל הים, וצפה בזוג יונים עושה
את דרכו אל החוף.
הוא ראה את מה בעיניהם, את הניצוץ, לשניה חשב שראה את הקסם
שוב, אך יכול להיות שהיה זה רק חלום.
הוא ידע באותו הרגע, זה היה אמור להסתיים אז, לאותו הרגע הוא
היה שייך.
לאותו טריקת דלת, לאותה חריקת בלמים.
גם אם הכל היה זיוף, אם אם לאותו קסם היו מיליון תאומים...
אותו רגע היה שלו, והוא לא לקח אותו, הגיע הזמן לתקן את
הטעות.
החלטה שלקחה אותו חודשים אחרי זה לאותו עיירת פיתוח שהאדמה
היתה אמורה לבלוע כבר מזמן.
החלטה שהביאה את סיפורו לסיום, לנצח נצחים.
לא, לא יהיו לג'וני אבלים, גם לא קבר, ולא מצבה.
ג'וני לא יזכר ברבים ושמו לא יאמר בחדשות.
גופתו לא תמצא ולא תובא למכון הפתולוגי באבו כביר.
ג'וני בלתי נראה, חדל להתקיים עוד לפני שניסה.

על אנשים כמוהו לא שומעים בחדשות ולא קוראים בעיתונים, אנשים
כמוהו הם תופעת לוואי של החיים.

הוא עשה את זה לבסוף, הוא ולבושו המרופט, וחגורתו הקרועה..
הוא צעד צעד קדימה, ונתן לניוטון להוכיח את תורתו פעם אחת
ואחרונה.
מותו היה צפוי, כחייו, היה זה רק סיום צפוי למשהו שמעולם לא
התחיל.