...עוד קילו, יופי... "הגענו כבר ל-46". אבל לא, אני עדיין
שמנה. אני חושבת שצריך להוריד את ארוחת הערב לגמרי. תספיק לי
רק ארוחת הצהריים ואם אני אהיה רעבה אז אני אשתה מים או אעשה
טיפה ספורט ואלך לישון.

עוד שני קילו, נחמד... "הגענו כבר ל-44". נמשיך ככה והוא יסתכל
עלי. הוא ישתנה, המבט שהכרתי בעיניו יחזור והוא יאהב אותי.
והוא ידאג לי. אבל צריך להתאמץ עוד...

עוד שני קילו, נהדר..." הגענו כבר ל-42". כבר כואב לי כל הגוף,
נראה לי שהוא מתחיל להסתכל עלי ולדאוג לי. אני חושבת שהוא מאוד
קרוב ללגשת אלי ולהגיד לי ' רובי, די! מה את עושה לעצמך?! את
נראית נורא!'
וואי... אני באמת נראית נורא... על הציפורניים שלי כבר יש
כתמים לבנים ומסביב לעיניים יש כמו מן צבע שחור, עור הפנים שלי
חיוור. רק מלהסתכל על עצמי אני מקיאה.
                      -אבל זה לא מספיק טוב...-
                         -ואני באמת מקיאה-
לא ידעתי שאני יכולה לעשות את זה, להקיא...זה באמת יותר מהיר.

עוד שלושה קילו, אני מאושרת..."הגענו כבר ל-39". אני לא
מאושרת. הוא עדיין מתעלם. פה ושם אנשים דואגים להזכיר לי ; "את
נראית זוועה...", "רובי, את בסדר?", "נראה לי שאת צריכה לאכול
משהו..."

- את שומעת אותי?  רוברטה... זאת אני, זוכרת?  
- אני אסביר לך מה את עושה פה... חיברו אותך לאינפוזיה ומנסים
לעזור לך... את יודעת, את שוקלת 36, זה לא ממש טוב בשבילך...
ומה איתו, את שואלת? הוא בסדר. זוכרת את ההיא מלפני שנה? רוני.
כן, רוני... הם ביחד שוב. כן, היא עדיין שמנה. לא כמוך ילדה
יפה שלי. אוי, תראי מה עוללת לעצמך... למה? בגללו?  נו... והוא
שווה את זה? חחח... תיארתי לעצמי שזה מה שתגידי.

-"אני אוהב אותך מלאך שלי, אם את לא היית לא יכולתי לנשום
בלעדייך".

אני עדיין זוכרת אותו אומר לי את זה...