אף אחד מהמשפחה שלי לא מת, חוץ מסבא, וכל ההם שמתו בשואה. רוב
היום ובכלל רוב השנה אני לא חושב עליהם. אבל פעם בכמה זמן אני
מקבל איזה גל מחשבות רחוק כזה. פותח את העבודת שורשים שהעתקתי
מאח שלי ומסתכל בתמונות. שעות. תמונה אחת לכל קרוב, אבא של
סבתא, דוד שלה, הורים של סבא, עוד איזה דוד. אחד דוקטור חשוב,
אחד שופט עליון. כלכך הרבה סיפורים, כלכך הרבה חוויות והכל
מצטמצם בסוף לתמונה אחת. זה כל מה שנשאר מהם. לא יותר. אבל אני
לא ממש בטוח. אבא של סבא שלי, ואני מנסה למצוא דמיון, אבל הם
כולם זרים לי. אני כמו בתוכנית לחיפוש קרובים, רק שמצאתי אותם
והם מתים. אני מורכב מהם, קצת מכל אחד אבל הם - מפוזרים
בגרמניה או פולין ונשארה מהם רק תמונה. ועוד שנה גם ממני תשאר
רק תמונה. אולי גם כמה סיפורים.  

(תודה לצה"ל)

לאונרד ולך