ניצנה 1990

היה כל כך חם, ולמרות זאת כיביתי את המזגן ופתחתי את החלונות,
עד הסוף. הטנדר לא סחב, והתחלתי לדאוג, כי מחוג הדלק איים עלי
שכדאי לעצור בתחנה הראשונה שאמצא בדרך, אחרת אני אהיה חייבת
להיזכר בערבית שלמדתי בכתה ט' (ואני ממש, אבל ממש לא זוכרת
כלום) ,כי לא נראה לי שאצליח להגיע עד לשם. כבר שעה שסביב רק
חול, גדרות תיל ושלטי "זהירות גבול לפניך".
שקט.
אין קליטה במקום הזה. הרדיו שבק חיים. פה ושם עוד עלה איזה
חרחור, ונגינה מסלסלת צורמנית, אבל התייאשתי.
קיללתי את איקה המב"ס, איזה רעיון זה לשלוח דווקא את הפלוגה
שלי לשמירות בניצנה. קיוויתי שיוותר, שישלחו אותנו כמו כולם
לרמאללה, אבל בסוף אותי שולחים לפזר קומץ טירונים מבוהלים
לשמור באיזה חור בטיזי נאבי בואך גבול מצרים. לא פייר. גידי
הסמך שלי גיחך בשקט כשבישרתי את החדשות בתדריך. קשה לו להיות
פה. קשה לו עם מ"פית. בטח, הוא חושב לעצמו, לאישה לא יתנו
לעשות בט"ש בשטחים. אני יודעת שהוא רק מחכה שאשתחרר, הוא כבר
יעשה מהפלוגה הזאת גברים. סגל וחיילים כאחד. גם מהמ"כיות .
בינתיים אני עושה את העבודה שלו. במקום לשבת במזגן בבסיס ולשבת
על תוכניות האימונים, אני נסעתי במקומו, מוחלת לו על התירוץ
המופרך של כאבי בטן ושלשול, לוקחת את הפג'ו 405  שלי, ונוסעת.

אני אוהבת לנהוג. בייחוד בכבישים האלה הריקים, לבד, רק אני
והנוף. רוח שורקת, חמה, מצליפה בפני, אני פותחת כפתור בחולצה
המיוזעת, מזיזה את הדיסקית המשופצרת, מעשה ידיו להתפאר של
רביד, מבד הסוואה שגנב מג'יפ של או"מניקים בראש הניקרה.
רביד, ההה... אני מחייכת  לרגע, נזכרת במבט המזועזע של אימא
שנכנסה בדיוק לחדר, רואה אותו כורע בתחתונים עם מצית ביד,
מניילן לי תחבושת אישית ומטפטף ניילון חם על השטיח. ואחר כך,
יושב עם רגליים על השולחן בסלון, וגומר, לבדו, אשכול בננות
מפואר.
אימא, אימא, ככה זה קיבוצניקים, חסרי גבולות ומחוספסים, אבל
גורמים לדגדוג נעים כזה, מאחורי הברכיים, ולפרפרים משוגעים
בבטן. "הוא לא בשבילך" היא זרקה לי ביובש, אחרי שנסע, תיק ענק
על כתפו, תופס טרמפים בכניסה למושב, מפריח לי נשיקה באוויר.
ואני, למרות שידעתי שהיא כל כך צודקת, לעזאזל, חזרתי שבועיים
אחר כך בוכייה מאותו סופשבוע בקיבוץ, כשרציתי להפתיע, כולי
חיוכים, עם שוקולדים והבננות שהוא כל כך אוהב, רק כדי לגלות
אותו מאחורי הרווקייה שלו, בדשא, מזיע מעל איזו שבדית
מחוצ'קנת.
אימא רק חיבקה אותי וצחקה בחום, נושקת לדמעותיי הנעלבות
ומבטיחה שיבוא אחר, שווה יותר.

הדרך מתפתלת, צהבהבה ומאובקת. אין פה כלום. גם לא מהעבר השני.
החום מתאבך מרחוק, מרעיד את קו האופק. ג'יפ סיור עובר מעבר
לגדר, דגל מצרי קטנטן מתחבט ברוח, בקצה האנטנה. שני חיילים
שחומי עור ושמוטי קסדות מביטים בי. בהחלטת רגע אני מניפה יד.
הם מאיטים קצת, ואז ,כמו בביישנות, מנופפים לי חזרה. חייכתי.
כבר עברתי כמה עמדות כאלה. זו האחרונה. כמו האחרות, גם פה סתם
פריקסט בודד, חבית מים שחורה ומאובקת, ומגדל שמירה מיושן,
צללית אדם בתוכו.
וגמל.
מי צריך את המקום הזה? אני תמהה. אבל כמו תמיד, לא מהרהרת בכך
לעומק. באתי לברר אם החיילים שלי בסדר, כל אחד בעמדתו. שאיש לא
התייבש חלילה, לא השתגע פה לבד, בחום הנוראי הזה, בנוף השומם
והשקט.

צליל מוסיקה עולה, חלש ,אבל ברור.
יוצאת מהרכב. הצללית במגדל אינה נעה.
המוסיקה מסתלסלת, רדיו קהיר, אני מצליחה לזהות את דברי
הקריינית. שום תנועה מהמגדל.
אולי הוא מת? אני נבהלת לרגע. אולי חדר מחבל מהגדר, שיסף את
גרונו ונמלט? ופה, איש לא שומע, לא רואה. וההוא, כולו רימונים
וסכין, מרחיק במהירות לכיוון הישובים הקרובים. אפילו מ"ק לא
לקחתי איתי. אמרתי להם שאני חוזרת תוך שעתיים. אין לי אפילו
למי להודיע. איך להודיע. ניצנה רחוקה מפה עשרים דקות בנסיעה.
מה נסעת לבד, מופרעת. תחנת הדלק הקרובה ביותר, עם טלפון ציבורי
יש רק בניצנה. יש טלפון שדה בעמדה, אבל בטח הוא לא עובד.  
אני עולה למגדל, רצועת הנשק על הצוואר, היד אוחזת בו, על כל
מקרה שלא יבוא. נעלי הכבדות מקישות על סולם הברזל. אין שינוי,
החייל למעלה אינו מגיב.
ראשי מציץ אל תוך המגדל, מבט מהיר מגלה את החייל שעון על הקיר,
כובעו שמוט על עיניו, ישן. אני נרגעת ומחייכת. לפחות הוא בסדר.
אני מבחינה בטרנזיסטור בידו, הנשק מושען על ירכו.
אני מתעשתת, ועולה פנימה. מ"פית או לא? הבחור נרדם בשמירה.
ועוד עם טרנזיסטור.
-"חייל!" אני מרעימה בקול מעובה, קול שאני שומרת למקרים
שהקשיחות יפה להם. חיקוי עלוב לאמיר הסמל, ההוא מקורס מ"כיות
חי"ר, שנוא-נפשנו המוצהר, ואהוב ליבנו הנסתר, עם ה-"קדימה
פנתרה!"- המתלהב שלו, עם המכות לקסדה וה- "יורים עליך! נתקלת!"
-הרועם שלו, עם הבעיטות ברגבי החמרה ישר לפרצוף, אחרי כל-
"פוצאאאאאץ!!!" שהיה צורח, כדי לתת לנו אפקטים, ואת ההרגשה
שהכל אמיתי, כל הזיעה והלכלוך והחום והכאב.
אמיר הסמל, קשוח לב, מוצק שרירים ויפה באופן מכאיב כזה. אמיר
שנדלק על טלי, החניכה הכי יפה בקורס, שאהבה כדורגל יותר מכל
דבר אחר, והיה  לה פה מלוכלך בהתאם, אבל תמיד סלחו לה על זה,
כי תמיד, גם אחרי שיישרנו בגופינו את כל הגבעות במתקן אדם,
בגלל פליטות הפה שלה, עדיין נראתה כאילו הרגע יצאה מאיזה
ז'ורנל.

צליל הרדיו שהתגבר פתאום מנער אותי מהזיכרונות, האומלל התעורר,
מנסה לסגור את הטרנזיסטור, כמובן ללא הצלחה. אחרי קרב קטן
באצבעות מסורבלות, הרעש נדם.
החייל כושל על רגליו לעמידה מתוחה, והנשק נופל לרצפת העמדה.
אני מביטה בו במבט נוזף, מנסה בכוח לא לפרוץ בצחוק, ממש מרחמת
עליו באותו רגע, אבל צבא זה צבא, גם אם אני שלושים ק"מ מכל
יישוב ציוויליזציוני ישראלי בסוף העולם שמאלה.
"נו?" אני נוהמת. והוא, כמעט בוכה, אני משוכנעת, מרים את הנשק
ומצדיע.
"לא ישנתי, המ"פ!... " הוא מנסה בקול רפה, ואני מרימה יד
להשתיקו.
"ברור לך, שהשבת הזו אתה תבלה בבסיס, ארנוביץ'" אני נזכרת
פתאום בשמו, ומבחינה בכתפיו נשמטות מעט, אבל הוא לא זז.
"חופשי", אני מפטירה, וממשיכה לשאול אותו איך ומה, מקפידה בכל
הזמן הזה להביט בו בעיניים מצומצמות, הכובע שלראשי כמעט מכסה
אותן, להסתכל בו ממש לעיניים אבל רק כמעט. מבט כזה שמשאיר אותך
לחוץ, זהיר, כמו מתחת לכוונת.
ופתאום עוברת בי מחשבה כזו, למה בעצם צריך פה את כל הדיסטאנס
הזה, למה כל התארים והכבוד המעושה, הוא הרי שונא אותי עכשיו,
הוא ישנא אותי עד סוף הטירונות, למה דפקתי לו שבת, למה בכלל
הוא התנדב לשמור בחור הזה, למה בכלל לעלות לארץ בשביל כל הדרעק
הזה. אני יודעת. הוא לא הראשון, ובטח לא יהיה האחרון. פתאום
רציתי להוריד את הכובע, לשבת אתו, ככה בסבבה, לצחוק, לשאול
אותו באמת מה שלומו, אם הוא מתגעגע... פתאום אני עייפה מכל
הסיטואציה האבסורדית הזאת, את מי אני משלה, משחקת פה בלהיות
קרבית ומשקיענית, כל החברות שלי מזמן כבר באוניברסיטה ורק אני
חתמתי עוד שנה בקבע.
"הגמל צולע, המ"פ," הוא פתאום אומר.

מה?
על איזה גמל הוא מדבר? אולי חטף מכת חום.
"יש פה גמל שהשאיר איזה בדואי", הוא מסביר, "והוא צולע, מסתובב
פה לאט".  אני מעיפה מבט מהמגדל למטה, ואכן, הגמל שם. לועס
לאיטו גבעול מיובש שתלש השד יודע מאיפה.
אני מבחינה במשהו על הרגל שלו. מה זה?
ארנוביץ' מסמיק.
"שמתי לו את התחבושת האישית שלי, המ"פ" הוא לואט, מתכווץ קצת.
"היה לו פצע נוראי ברגל, הייתי חייב לעשות משהו..."
"ארנוביץ', אתה שוכח איפה אתה נמצא" אני קוטעת אותו, "תחבושת
אישית היא ציוד צבאי והיא שלך, ולא למטרות וטרינריות, ברור?"
אז אני שולפת את התחבושת המנוילנת שלי, התחבושת המדוגמת,
ומושיטה לו.
"לא, המ"פ, תודה, אבל את לא צריכה לתת לי... יש לי עוד אחת,
איציק באפסנאות נתן לי".
הוא מנסה למחות בשקט, אבל אני לא מקשיבה.
"אל תשתמש בה אם לא צריך, בעיקר לא על גמלים. היא מנוילנת
היטב" אני אומרת,  מבטיחה שבקרוב יגיע דווידי הרס"פ עם המחליף
שלו.
"אז לפחות תקחי את הספייר שלי", הוא מתעקש, ומחפש באפוד ולא
מוצא, "עזוב," אני אומרת, ומסתובבת ללכת.
"הנה!" - הוא מריע, ומושיט לי אותה, "עוד לא הספקתי לניילן..."
הוא מחייך בהתנצלות. עוד פאק, אני חושבת לרגע, שוקלת אם לומר
דבר מה, ולבסוף מחליטה לדבר עם דווידי, הוא כבר ימצא לו
תעסוקה, ארנוביץ' ילמד לניילן מהר מאוד.
אני משאירה לו את חבילת הוופלים האחרונה, שהתבשלה לי באוטו
מספיק זמן, ודוהרת משם בתוך עננת אבק.

בדרך צפונה, אני נזכרת שיש ישיבת מ"פים בבסיס הערב, ולוחצת על
הגז.
אוספת את דווידי, חיים והפקידה הפלוגתית רחלי, בדרך הארוכה
חזרה, שיחה בטלה על ירון שסיים קורס קצינים, על מה מחכה לנו עם
מחזור הטירונים הבא, וכולם מתחילים להתנמנם.
אני מגבירה את הרדיו, שמש מאוחרת מתחילה לצבוע הכל בכתום.
יש יותר תנועה על הכביש, מכוניות בודדות.
מרחוק, טנדר אפור מתקרב, מהר למדי, נראה לי. משהו לא בסדר
בנסיעה שלו, הוא מזגזג בין הנתיבים, צפצוף חד מאחד הרכבים שעקף
גורם לו לבצע תנועה חדה מדי, אני עוקבת בדאגה כי הכל מתחיל
להתקרב אלי, אינסטינקטיבית הרגל שלי על הבלמים, ואז זה קורה.
הרכב נכנס ישירות בעמוד שלט לצד הדרך. צעקה קטנה של הפתעה ופחד
בורחת מפי. כולם מתעוררים.
-"מה הוא עושה?" צועק דווידי, ואנחנו בוהים ברכב, שמתהפך
לפנינו, וכמו בהילוך איטי, ממשיך ומתהפך עוד ועוד, ואני מזהה
זרוע מאחד החלונות, וככה היפוך ועוד היפוך, הוא מתקרב אלינו,
מתקרב ומתקרב, הרגל שלי רומסת את הבלם בצריחה רמה, האוטו מאט
אבל הטנדר מתקרב אלינו במהירות מפחידה... אני עוצמת את העיניים
בשביל החבטה, ופוקחת אותן לקול המכה, שהפתיעה אותי בחולשתה. רק
"טק" כזה, עדין. אפילו לא טולטלנו.
עוברת מין דקה כזו, ארוכה. בה אני בוהה קדימה, אל הרכב החבוט
והמעוקם שנח לפני, מעכלת באחת שלי לא קרה כלום, אבל שמשהו נורא
קרה. מה לעשות קודם? חגורה, נשק, תיק עזרה ראשונה מתחת למושב,
לצעוק לדווידי שיעצרו את התנועה, לרוץ לרכב, ולגלות את הזוועה
בפנים.

מאותו רגע, כמו ירד מסך על הכל. אולי העובדה שהחל להחשיך
במהירות, אולי מנגנוני ההגנה האלה, שאתה לא מודע להם שהם שם,
עולים ועושים את העבודה .

אני מבחינה בבחורה, שוכבת בשלולית דם מחוץ לרכב, נאנקת .
דווידי וחיים עסוקים בקצה השני, מנסים לחלץ את הנהג.
אני ניגשת אליה, הדופק הולם באוזני.
ארבע שנים במד"א, מלפני הצבא, ועדיין, תחושת הלחץ  הראשונית,
והרעד בידיים. חוץ מזה, עכשיו אני לבד פה. אין עוד חובשים, אין
נהג אמבולנס.
"את שומעת אותי? "- אני כורעת מעליה, מנסה להבין מגניחותיה
משהו ברור.
היא שרועה על הגב, שערה סתור ודביק מדם. אני זוכרת כמו אוטומט:
קודם לוודא שכלום לא מפריע לדרכי האוויר, שהיא נושמת, שיש
דופק. היא משתעלת עלי, כשאני מסיטה את השיער מפניה, מגלה שריטה
עמוקה ומכוערת על הרקה, היא מדממת. אצבע על הדופק בצוואר
מאשרת, שיש פה עוד מקום מדמם, הדופק חלש מאוד ומהיר.
בידים רועדות אני עוברת על גופה, קולטת את הכאב בבטן, ורטיבות
צמיגה באזור הגב. אסור להזיז אותה, אני זוכרת, אולי הצוואר
פגוע.
אני מרימה ראש, כבר יש לנו קהל קטן. רחלי הפקידה עומדת בצד
וממררת בבכי. דווידי שואל מה קורה, אני צועקת לו לנסות להזמין
אמבולנס, וחושבת שזה עלול לקחת יותר מדי זמן. מה לעשות? אני
מודאגת. אני לא יכולה להזיז אותה, אני לא יכולה לעשות כלום.
הנשימות שלה שטחיות ומהירות, וחולצתה הולכת ומתמלאת בדם, ואני
לא יכולה לעשות כלום.
אלוהים. מה לעשות עכשיו?

קרעתי לה את החולצה. על החזה שריטות שטחיות, ובמותן יש חתך
מדמם, הוא נראה עמוק. "דווידי!" אני שואגת, "תוציא את התחבושת
שלי מהכיס, ואת הח"ע-"  אני מסיטה את הרגל שלי לאחור, ומרגישה
אותו מחטט לי על הירך, מוצא את הכיס ותולש את תוכנו. הוא מגיש
לי את התחבושת הפתוחה, מפטיר, "מזל שלא ניילנת אותה, הא? חוסך
זמן..." ואני קורעת את העטיפה ודוחפת אותה חזק למותן המדממת.
"הזמנת אמבולנס?" אני שואלת את דווידי, "ומה קורה עם הנהג?"
הוא מרים את ראשו, לאט, ואומר בשקט, "הוא מת".
"חיים, בוא הנה!" דווידי צועק, וחיים מופיע, חולצתו מוכתמת,
מבטו אפור ומיוזע. "תלחץ פה, על  התחבושת", אני מבקשת ממנו, כי
בדיוק דווידי מביט בי ואומר: "אני לא חושב שהיא נושמת."
האור מהפג'ו מסנוור אותי, ואני מסתכלת אליה שוב. שיט, הוא
צודק. אני מרכינה את ראשי להקשיב, מנסה לעקוב אחר תנועות בית
החזה, אבל כלום לא קורה. אני מחפשת דופק בצווארה, אין כלום.
החייאה, צריך לעשות החייאה, עובר לי בראש. כמו בקורס, לפתוח לה
את הפה, לתת שתי הנשמות, להתחיל בעיסוי... אנחנו שניים, אני
מביטה בדווידי, הוא לוחש- "אני לא יודע מה לעשות..." ואני מנסה
לומר לו שצריך להנשים אותה, הוא מניד בראשו , ואומר שוב- "אבל
אני לא יודע מה לעשות," חיים מסיט מבטו הצידה, נראה לי שתכף
הוא צונח פה לצידה.
אני מפנה את השיער מפניה. אישה יפה, למרות החתך המדמם, תווים
עדינים, שפתיים חיוורות.
אני מייצבת את ראשה, מטה את הסנטר קדימה. מנגבת את פיה, ולוקחת
נשימה. טעם הדם מר בפי, מתכתי. ההנשמה הראשונה שטחית, הבחילה
עולה בי. אני מנסה שוב, נזכרת לכסות את השפתיים שלה, בלי
לחשוב, בלי להרגיש, בלי לטעום.
"תמשיך ללחוץ", אני אומרת לחיים, ודוחפת את דווידי, מניחה
ידיים על עצם החזה, וסופרת בקול -" אחת שתיים שלוש ארבע
חמש..."

לא שמעתי את האמבולנס מגיע.
לא ראיתי את הפרמדיק. לא הבנתי למה עצרו אותי, למה הורידו
שמיכה מהאלונקה וכיסו אותה.
לא שמתי לב שהנהג תחב לידי בקבוק מים ואמר- "שתי, תשטפי פנים,
אין מה לעשות יותר".
לא זוכרת איך נכנסתי לאוטו, והתנעתי, ונסעתי, כל הדרך בשתיקה
כזו, לא מקשיבה לדווידי שמנסה להרגיע את רחלי הבוכייה...
לא הבנתי למה המ"פים זינקו ממקומם כשנכנסתי לישיבה, מפטירה
בשקט "סליחה שאיחרתי, איקה" ומתיישבת בכבדות.
ולא הבנתי למה נהיה פתאום חושך.

כל הלילה הקאתי.
מראה פניה החיוורים, השיער הדביק, הגמל החבוש והתחבושת הלוחצת
ההיא, צפו סביבי בערבוביה. וטעם הדם, לא עזב את פי תקופה
ארוכה, לא משנה כמה פעמים חוזרות ונשנות צחצחתי שיניים.
זרקתי את המדים ההם לפח. החלפתי נעליים באפסנאות.
בלילות הבאים ניסיתי לא לראות את הטנדר המתגלגל בכל פעם שעצמתי
עיניים.
למחרת  דווידי הביא לי תחבושת חדשה, מנמיך מבט מתנצל .
"איזה יום היום?" אני שואלת אותו.
"יום חמישי," הוא עונה. " אני נוסע להביא את החברה מניצנה.
רצית לעשות מסדר מפקד הפעם, זוכרת? לעבור איתם על הציוד,
ניילונים והכל..."
"זהו," אני נזכרת. "אתה צודק. נעשה מסדר. ודווידי," הוא מסתכל
עלי, שאלה בעיניו, "לא משנה עד כמה הציוד שלו יהיה מבולגן ולא
מנוילן, ארנוביץ' יוצא שבת".