הלילה מרוקן את מלאי הצבעים האחרון. כמו ילדה ביישנית, הוא
מושך אתו את שמלת הכחול-אדום-סגול למטה. אורות אדומים מחממים
את האולם.
"אף פעם אני לא מצליחה לכתוב סיפורים עם עלילה", אני אומרת לו,
"אני מתגוננת מדי, מתרגשת מדי אולי", אני ממשיכה, והוא יושב
לידי מביט ישר, שותק. השתיקה שלו מבחינתי הייתה כדיבורו של אדם
אחר, המשיב משפטים ארוכים של השערות כלומיות. רועי קם מהספסל,
מאותת לי שהוא מוכן ללכת. קמתי והתחלנו ללכת הביתה. זה היה אחד
הערבים היבשים-חמימים, ובעטתי קלות בעמודי החשמל הענקיים
העירוניים כשעברנו. הייתה לו הליכה קטנה ומכונסת. לא של בושה,
של נוחות מרושלת שתמיד הייתה לו עם עצמו, של הרוגע הזה שתמיד
הוציא אותי משלוותי. הסתכלתי עליו בכל רגע שיכולתי. היה טוב
להתמקד בו ולתת למחשבות לנדוד, כמו הנקודה הבולטת הזו שתמיד
ביקשה ממני המורה לריקוד להתמקד בה בעת סיבובי "ג'טה", כדי
שראשי לא יסתחרר, או הנקודה בתקרה שאני מסתכלת עליה אצל הרופא
שיניים כדי לא לחשוב על אי-הנעימות והכאב. הוא היה כמו מראה:
דובר אמת, לא מגיב. המשכתי לדבר ולהביט בו גם כל הדרך  על
מכשולי הכתיבה שלי, גועשת השערות ובעיות, ורועי ניחם אותי
והרגיז אותי בתשובותיו האילמות. כשעשינו עבודה בחטיבת הביניים
בה היינו צריכים לתאר אחד את השני תיארתי אותו כתינוק שהיה
נולד אילו השטן ואלוהים היו מחליטים ליצור משפחה: שיער שחור
סמיך בתלתלים עבים בתספורת קצרה, שתמיד איחרה את מועדה והפכה
לקצרה-ארוכה, עיניים ירוקות משכרות ומלנכוליות כמו בקבוק הבירה
שהחזיק בידו, פה קטן אדום בצורת לב. עיניו ענקיות ובוכיות היו,
כמו של ילדים באנימציות יפניות, מוגנות בריסים שחורים
אינסופיים. ואותי הוא תיאר בציור משעשע: אני, עם השיער הנפוח
האדום-חום שכל-כך אהב פזור, והעיניים הגדולות התמימות, ללא
ריסים אינסופיים שיגנו עליהם. את השפתיים האלו אני הצמדתי לשלו
ראשונה, אך שלו מרוחקות עכשיו, מביעות שיר עצוב בלי קול.
עלינו על האוטובוס, ובדרכינו למושבים עברנו על-פני זוג מתנשק,
נראה כי כמעט הם בולעים אחד את השנייה, כמעט מסתבכים הם אחד
בעגילי השני, הדורים תחרה ואור ואיפור על עיניהם העצומות
למחצה, נמצאות כרגע בחלום אחר, מסוממות. האיש הזקן בחולצה
המשובצת וסנדלים רק הביט אלינו ומלמל: "מה פלורה תגיד, מה".
התיישבנו והפניתי את מבטי לעיר הרצה-מתחרה באוטובוס שלנו, והיא
נוצצת וקרה ומוארת כתמיד. רועי נרדם עליי; ליטפתי את הסבך
השחור של שערו, וקלעתי בו כמה צמות שחורות מסורבלות. כשהגענו
לתחנה שלנו הערתי אותו, והוא הפיל מעליו את קרום השינה במתיקות
רשלנית ובהולה, וירד אחריי לרחוב.
לפעמים אני חושבת אם הוא שרוך אחריי בעצם כמו שכולם חושבים. או
שמא אני אחריו, מפרקת את כל האנרגיה הבלתי-פוסקת עליו, שרוכה
אחרי מנגינתו, אחרי הצלילים הנפלאים המפקיעות אצבעותיו בטיולים
על הריבועים והחוטים הרבים, סוחטות מן הגיטרה קול ויברציות
נקלעות ומשתלבות כזרמי מים. המנגינה שהוא נושא אחריו תמיד כריח
מוכר. רועי החל ללכת הביתה, ואני שוקעת בייאוש מסוים שתמיד
ליווה אותי לאחר הפגישות עמו. בדיוק אז הוא הביט אחורה, חיוך
קטנטן לשפתיו. "לילה טוב רוני. היזהרי מהכוכבים בדרך הביתה. הם
מאירים לך דרכים שהם רוצים להאיר. אל-" "-תסמכי עליהם, אני
יודעת, אני יודעת", קטעתי אותו בלחישה. זה היה מהמשפטים
האהובים עליו, משפט שתמיד מילא אותי איכשהו, וסיפק רצון לעוד.
אולי הוא תלוי בי, או אולי העביר איתי את הזמן, או קצת משניהם.
בנייני החול שהייתי בונה ללא הרף בילדותנו בגן, היו לפעמים
נראים שהציתו ניצוץ בעיניו המנומנמות, אך פעמים אחרות גיליתי
שהוא רק בוהה, קדימה לתוך עולמו הפנימי. בפעמים אלו עבר בי כאב
קטן, כאב שמילא אותי חשש שמא אני מאבדת אותו, או שאולי אף פעם
לא אחזתי בו. כשהסתכלתי עליו במשך ההופעה שהיינו בה ערב אחרי,
שקוע בים האורות והאנשים המשתוללים, מזיז שפתיו עם המילים,
ניכר בי כי אולי אני מתפרצת החוצה ומתנשאת מעליו. אני מורידה
עליו צל גדול ומוזר, ואז ממש רומסת אותו, כעץ, שורשיי ננעצים
בו ומועכים אותו. ואולי אני מתנשאת מעל עצמי בכך שאני מאבדת את
הסבלנות להקשיב למנגינה האילמת היוצאת משפתיו, הדבר היחיד
שאי-פעם אפשר לי להתנתק מהגוף ולחדור למעמקי הנפש.
ואז חורף צעד לתוך הארץ, התקדם והטיל בהחלטיות את מגפיו
הגדולות והרטובות על האדמה. אני ורועי נערמים בסריגים, מעילים,
כובעי-גרב ומגפיים ומוצאים מחסה בבית-הקפה הקטן הצבוע
כתום-שרוף. היום הצטרפו אלינו אנשים מבית-הספר שלו או חוגים
שלי, נדחסים מסביב לשולחן כולנו, ואני ממלאת את האוויר החמים
דחוס הבל הקפה בסיפורים שריתקו והצחיקו את כולם. רועי מסתכל
סביב עם חיוך קטן בעיניו וחיוך אפילו קטן יותר על פיו. תמיד
איכשהו נשארנו אנחנו, כשהאנשים הלכו והתחלפו, התיישבו וניסו
להתרווח, אך תמיד כחכחו בגרון בסופו של דבר, זזו לכאן ולכאן
במקומם, ויצאו מחיינו. החורף הזה הרגשתי שהכפור מותיר שכבה על
עיניו של רועי, מה שגרם לי לפחד, ולהתעצל לחפש את החיוך המזערי
המסופק שהן הראו לפעמים. ברגע שכולם קמו, מתרצים תירוצים,
מצחקקים ביניהם ויוצאים, השתררה שתיקה שונה ביני לבין רועי,
שתיקה שאני כבר לא טרחתי למלא בדיבורים הנמהרים מלאי העליצות
או התסכול לחלופין, בהתאם למצב הרוח. ואני לא הבנתי איך
סוף-סוף הצליח מישהו לחדור לתוך חיינו, לשבת בינינו על שולחן
העץ העגול, להעלות סלילים של כפור שהלכו והתלקחו מעל עיניו של
רועי היושב מולי.
בבוא האביב, נהגתי ללכת לים עם חברותיי החדשות, ובזמן שהאופק
פתח את מחזה השקיעה היינו מציבות את האוהלים, והן היו מתיישבות
ומכריחות אותי, איתן, להתיישב ולנשום ולנשוף אל הים, לתת
לעיניים לרחף ולהיכנס לעולם אחר, הנמצא כמה סנטימטרים מעל
הגוף. תמיד הציתו סיגריה אחרי ולפעמים העבירו ביניהן את
הסיגריה המגולגלת החומה, דרך אחרת להתנתק, תמיד להתנתק,
צחוקינו פרוע והעולם פתאום נגלה ונראה לנו מתוך קליידסקופ,
בשלל צבעיו וממדיו. הייתי נופלת על הגב לתוך החול, שוקעת במוחי
לתוך הים השחור זרוע-הכוכבים, מתכסה בקצף מתערבל-חמים, המזכיר
לי כל-כך את עיניו של רועי החונקות ומטביעות אותי עכשיו.
התראינו פחות ופחות. כשהייתי עוברת על-פני ביתו בדרכי לים או
לחוגי הכתיבה והדרמה, החומה האפורה המתקלפת הייתה קורצת לי, אך
מעט פעמים נכנסתי. פעם בשבועיים בערך הייתי באה בהפתעה, או
שהוא היה מפתיע אותי, והיינו רואים ביחד את סרטיו של פליני
שכל-כך אהב או אופרות סבון שכל-כך השתעשענו מהן. לפעמים היה
מקרב אליי את שפתיו ולוחש אליי מילים הנשמעות בקושי, מצית משהו
באחורית מוחי, שהתקשיתי לזכור מהו. אני הייתי משחקת בתלתליו
והוא בשרשרתו משובצת אבן ירקן קטנה. ברגעים מעטים אלה הרגשתי
את החיוך הרחוק הזה במבכי מוחי, במבכי עיניו. פחות ופחות
התראינו, ויותר ויותר הוא הופיע בחלומות, חלום אחד במיוחד שחזר
וחזר: רועי שקט, מביט בי, מעופף איתי על כנפיים סגולות רכות
ופתאום אנחנו יושבים על הספסל שלנו שנמצא כעת בתוך חדרו, נותן
על שפתיי נשיקות רכות ומהירות כניגוב טישיו רך. אני מתעוררת
בבוקר עם המגע המרפרף על שפתיי, עם הצביטה הזו בפנים, ועם
חולצתו הלבנה מול עיניי. "ואתה רחוק עכשיו, רועי", אני ממלמלת
לעצמי כל פעם מחדש. ממלמלת ונרדמת שוב לתוך אותו עולם, מתכרבלת
בו, מתכסה בו, מבקשת להחניק בו את כל עולמי החדש, הצבעוני.
חושך יורד על האולם, ואני אוחזת בידו הרועדת של רועי בעת
הקידה. קול חלש של מחיאות כפיים מפוזרות נשמע, ובעליהם קמים
ומתחילים לרוקן את האולם. אני מוחה את הזיעה ממצחי ופונה אל
עבר מאחורי הקלעים לאסוף את החפצים. אני אוספת את השיער הנפוח
בקוקו מתוח, ויוצאת לבמה, למטה במדרגות, למעט החברים שנשארו
לשבח אותי. בזמן שאנו יוצאים אני מסתובבת, נושאת עיני אל רועי
על הבמה, מארגן את דבריו ומביט בי בעיניו הבוכיות. אני שוקעת
לרגע בעיניו הירוקות-אפורות, ואז פולטת צחוק קטן, סרקסטי. אני
מסתובבת חזרה, מניפה את זנב-הסוס האדמדם אחורה, ולוחשת לו
בלבי: "הרי הכל רק הצגה, רועי. הכל בעצם רק הצגה. עיניך מתארות
את המערבולת שבפנים, ואני את הכוכבים שבחוץ. הכל בעצם רק הצגה,
רועי. רועי שלי". בחוץ, אוויר חריף ונקי של אחרי גשם סתיו דוחק
בנחיריי. הכוכבים שקועים מעליי, כל אחד במקומו. הם לא אומרים
לי שום דבר יותר. אני לא מסתכלת למעלה אליהם, לא לצדדים, ולא
למה שמאחוריי, לעיניו של רועי ננעצות בגבי, שורפות דרך הבגדים
והגוף, ומשאירות אחריהן אבק בלתי-נראה שאני משליכה מעליי ללא
הצלחה, כאבקת כוכבים מיותרת שניגרה על בגדיי החלקים.