את מהדסת בגן הציבורי,
מנענעת חמוקייך.
אגנך עולה ויורד בקצב הסמבה.
השיירה עוברת
והכלבים נובחים (ומזילים ריר).
אין לך בושה,
עלמתי.
אין לך בושה.
רטובה באמצע אוגוסט,
את מפתה כל עובר ושב.
בעוד אני מנסה לאסוף רסיסים של אמון.
את מזנונאית בכירה,
תזונאית,
חזונאית,
טפשונאית.
אשליית הנרתיקנות עוד תהרוג אותך,
אם אני לא אעשה את זה קודם.
את מנסה למשוך את תשומת ליבם,
את מצליחה!( אני מוחא כף)
חשבתי שלא רצית להיות נחלת הכלל.
קוויתי שלא אצטרך שוב לסתום אזני למשמע צחוק הגורל.
אבל אני יושב לי כאן על הספסל,
אומלל,
ועוד מוחא לך כף.