"נשברו לי הביצים" צעק לי יהושע מהמטבח אחרי שהפקדתי בידיו
האמונות את מלאכת הכנת ארוחת הערב למשפוחה.  ניסיתי לשמור על
קור רוח, תוך שאני חורקת שיניים וממלמלת לעצמי: טוב, עם שתי
ידיים שמאליות כמו של יהושע, לא פלא שהוא לא מסוגל להסתדר עם
הביצים.

"לא נורא יהושע, לא קרה כלום" אמרתי לו ברוגע, באותה נימה שבה
ניחמתי את בני יונתן בן השנתיים אחרי שביצע קפיצת ראש עם בורג
ופליק פלאק משידת הטלוויזיה היישר לרצפת הקרמיקה החדשה שלנו
(וזה המקום לשאול איך הוא הגיע לשם in the first place).
"ממילא רציתי לקפוץ לסופר לקנות שמנת מתוקה וגבינת קשקבל
לפשטידה שאני רוצה להכין" אמרתי ליהושע, תוך התעלמות הפגנתית
מבעיית הכולסטרול שלו.

"אני קופצת לסופר שבקניון וחוזרת לפני שתספיקו לומר ג'ק
רובינזון" הבטחתי ליהושע ולמתן ויונתן שהיו עסוקים בלהשליך את
אוסף הדיסקים שלי אחד על השני.

שלחתי לג'מעה שתי נשיקות באוויר, חטפתי את מפתחות הרכב, ירדתי
בקלילות את 4 הקומות ללא מעלית שלנו, נכנסתי לפיאט 127 המקרטעת
שלי, הרמתי קלאצ' באוויר והיידה, דהרתי לי צוהלת ושמחה לכיוון
הקניון השכונתי (כן,כן, כשאני אומרת שדהרתי, אני מתכוונת לזה
בדיוק ותאמינו לי שכל מי שרוצה ללמוד לרכב על סוסים - מוזמן
לחוות את אותה חוויה בדיוק בנהיגה על הפיאט שלי).

עלי לציין כי מדובר היה ביום חמישי בערב והיו לי את כל הסיבות
בעולם להסתובב עם חיוך גדול מרוח על פני, שכן בבוקרו של יום
המחרת, כהרגלנו בקודש, אנחנו מאפסנים את הילדים בגן ומספיקים
לעשות את החפוז השבועי שלנו לפני הספונג'ה ורק בשביל זה שווה
לחייך. חוץ מזה לא כל יום אני מקבלת שעת חסד כזו מהמשפחה, שבה
אני יכולה להתייחד בשקט עם התחביב האהוב עלי - השופינג.

בכל מקרה, כפי שיסתבר עוד בהמשך, הייתה שמחתי מוקדמת מדי ועוד
הרבה לפני שהצלחתי להתייצב מול חלון הראווה הססגוני של קאסטרו,
הצלחתי כמו כל נהגת שמכבדת את עצמה, לדפוק איזו מרצדס מפוארת
תוך כדי חנייה ברוורס. טוב, אחרי הכל, איך אפשר להתרכז ברוורס
כשבדיוק באותו רגע חולף מולי יצור מדהים שהוא הכלאה של ריצ'רד
גיר ובראד פיט. אז אחרי שהרטבתי את החולצה מרוב הריר שהגרתי,
הצלחתי לחנות, יצאתי, בדקתי נזקים, יישרתי את לוחית הזיהוי של
הסוסה, וידאתי שאף אחד לא ראה וצעדתי בנונשלנטיות לכיוון פתח
הקניון.

בכניסה לקניון, עמד, איך לא, אותו יצור בן כלאיים שבגללו נחבלה
המרצדס וביקש לבדוק לי את התיק, תוך שהוא בוהה בחתיכה שיצאה
באותו רגע ממכון הכושר של הקניון.  "אולי יש לי אקדח בתיק? או
פצצה רדיואקטיבית?" ניסיתי למשוך את תשומת ליבו אלי, אבל זה לא
ממש עזר. נשבעת לכם שעוד שניה הייתי מוציאה את הגז המדמיע שקנה
לי יהושע ומרססת ליפיוף בעיניים. זה בטח היה מושך את תשומת
ליבו אלי, אבל החלטתי לוותר על הרעיון שכן הבטחתי לעצמי שעד
שאצא מהקניון אמצא דרך נאותה למשוך את מבטיו אלי.

השעה הייתה 20:00 ואני מתוך היכרות רבת שנים והוצאות עם חנויות
הקניון, ידעתי שישי לי עוד מספיק זמן למדוד כמה חולצות ואולי
אפילו שמלה וזוג נעליים במקום אלה שיונתן שבר להם את העקבים
אחרי שזרק אותם על הראש של יהושע.

בשעה 21:30, רבע שעה לפני סגירת הסופר, התייצבתי בגאון לפני
מאבטח הסופר שבניגוד לקודמו, לא רק שהיה פנסיונר קשיש ללא שערה
אחת על ראשו, אלא שהוא, למעט למשש לי את החזה, טרח לעשות לי את
הבדיקה הביטחונית בהא הידיעה כולל הכיסים, הגרביונים והחורים
באוזניים. אחרי שעברתי את החוויה הארוטית הזו, שעטתי אל העגלה
הראשונה שמצאתי, שאגב הסתדרתי איתה יופי כי היא קרטעה נורא
דומה לפיאט שלי.

רצתי בין המדפים במהירות, ממלאת את השקיות בחיפזון. בדרך
הצלחתי להפיל את כל המלפפונים שהיו על המדף (אני לא אשמה שכל
המלפפונים הטובים קבורים למטה). בשלב הבא נקרעה לי השקית עם
העגבניות שהתרסקו על הרצפה והשפריצו על אלכסיי, עובד הניקיון
שבדיוק ניסה להוריד איזה כתם עקשן מהרצפה. אלכסיי נראה כמי
שבוצע בו לינץ' אכזרי ואני בחיוך של מבוכה נמלטתי כל עוד נפשי
בי לכיוון מוצרי החלב כדי להירגע קצת. לקחתי גבינה, שני דני
ומילקי אחד שכבר טעמו ממנו כנראה. משם מיהרתי למדפי הבמבה,
חזרתי למוצרי החלב בשביל השמנת המתוקה והקשקבל ואז קלטתי במדף
של חומרי הניקוי שלט ענקי: "קחו שני פנטסטיק, קבלו חבילת נייר
טואלט ". וואו, שאני אפספס מבצע כזה, ועוד על נייר טואלט?
אצלנו בבית, זה המוצר השמיש ביותר, אחרי הטיטולים של יונתן,
ושניהם מיועדים לאותה מטרה. לקחתי הפנטסטיק, הצלחתי להגניב
לעגלה (או שמא עגלה עם סגול בעין) עוד איזו גלידת שמנת (מסכן
יהושע) וטסתי לקופה הכי פחות עמוסה שחיכו בה רק שישה אנשים.
עמדתי וחיכיתי, חיכיתי וחיכיתי' כשבינתיים הספקתי להכניס לעגלה
עוד שני טעמי, מקופלת אחת ושקית שלמה של אגוזי בשביל הילדים
(מה, לא?).

מקץ שעה קלה כמו שאומרים בספרים, בשעה 22:30 (כן, כבר סגרו את
הסופר מזמן) עמדתי גאה עם שאריות הטעמי ביד, מול הקופאית ז'ניה
שנראתה כמו אחת שלא יזיקו לה איזה משגל חזק וכמה שעות שינה
טובות. "גיברת, שמת לב שהמילקי פתוח?" שאלה ז'ניה בעברית
עילגת, "וחוץ מזה, אם היית לקחת (בלי וו) שתי שמנת מתקה (שוב
בלי וו), היית מקבלת חבילה ופלים מצפים (הבנתי שהאות וו לא
קיימת אצלה בלכסיקון)".  "באמת"? מלמלתי תוך שאני מביטה
לחילופין על ז'ניה ועל התור שהשתרך מאחוריי. דילמה חשובה והרת
גורל ניצבה מולי (ואני לא מדברת על הדילמה של החזרת שטחים
תמורת שלום). האם לוותר על המילקי ועל הופלים המצופים או
להתנצל לפי כל היצורים העייפים שהתאספו מאחורי, לרוץ להחליף את
המילקי ולקחת עוד שמנת מתוקה". הסתכלתי על ז'ניה האומללה, על
המילקי האכול, על התור, פינטזתי על הופלים המצופים ובתנועה
עצבנית משהו, תחבתי את המילקי המשומש לידיה השעירות של ז'ניה
וחייכתי חיוך מזויף לכל הטרוטים שמאחוריי שאפילו לא טרחו
להודות לי על שהתחשבתי בהם ולא עיכבתי אותם יותר.
"מגיעה לך חבילת נייר טואלט" פלטה ז'ניה בחוסר חשק מופגן,
כשסיימה לעשות לי חשבון וזה אחרי שהיא טעתה בהקלדה של ארבעה
מוצרים מתוך שישה. "150 שקל" ירתה ז'ניה לעברי והושיטה לי את
ידה המרוחה מהמילקי שלי. מה כבר קניתי לעזאזל, חשבתי לעצמי
בפעם המי יודע כמה. הגשתי לה את הויזה עתירת החיובים שלי,
חתמתי והופניתי לקופה הראשית לקבלת הפרס הנכסף.

"בבקשה" הושיטה לי בחיוך הקופאית הראשית המחומצנת, גליל נייר
טואלט עטוף בניילון נצמד.  " מה זה"? נחנקתי.  "לקחת שני
פנטסטיק, לא?" שאלה המחומצנת, עדיין עם החיוך הדבילי על פניה.
"תסבירי לי בדיוק", אמרתי, כולי זועמת וזועפת "איך התכווצה
החבילה שמופיעה בשלט והפכה לגליל המסכן הזה שאני מחזיקה ביד
עכשיו?"  "גיברת נכבדה" נמחק לה החיוך הדבילי מהפרצוף, "התמונה
היא להמחשה בלבד. את לא באמת מצפה לקבל חבילת נייר ששווה 32
שקלים, רק בגלל שקנית שני בקבוקי פנטסטיק".
"את צודקת" אמרתי, תוך שאני מדמיינת איך אני מבעירה באש את
השורשים השחורים שלה.
" מה שאני מצפה זה לראות את המנהל שלך עכשיו ומיד, הבנת אותי?"
צרחתי. תוך שתי דקות (בחיי שספרתי) עמד מולי פנסיונר נוסף עם
פרצוף חסה, הפעם עם חליפה ועניבה וכמה שערות על הראש והסביר לי
שאין באפשרותם להעניק לי חבילה שלמה של טואלטים, אבל כדי שאהיה
מרוצה הוא מוכן לתת לי עוד גליל אחד של נייר. "תגיד, אני נראית
לך כמו אחת שזקוקה לנדבות ממך ? אתם ממש חוצפנים" ירקתי אש
וכמה חתיכות מהטעמי. " כל הקניון הזה שווה לתחת בדיוק כמו
הנייר שאתם מוכרים. מהרגע שהגעתי לקניון היום היו לי רק בעיות.
לא מספיק שדפקתי מרצדס ונפלו לי העגבניות, עכשיו גם משפילים
אותי פה"... ואיך שאני בשוונג של הצעקות, הצלחתי לשים לב שאיפה
שהוא באזור המרצדס הפסיק פרצוף החסה להקשיב לי וקיבל ארשת פנים
כעוסה עד זעופה מאוד, שגרמה לי להריח שמשהו לא טוב הולך
להתרחש. "מרצדס אמרת? כסופה במקרה?", שאל פרצוף החסה.

את מה שקרה אחר כך אני זוכרת רק במעורפל. איזה חתיך במדי מאבטח
ליווה אותי כלאחר כבוד, כשהוא גורר אותי בשרוול, מוחה
ומתלוננת, עד אל מחוץ לקניון לאזור התקרית הרוורסית ומכריח
אותי למסור את פרטי הביטוח לבעל המרצדס, שהיה, מי אם לא, מנהל
הסופר. רשמתי את הפרטים וברכתי בלב על שסוף סוף זכיתי לתשומת
ליבו של המאבטח שלי. "זה הכל קרה בגללך, אתה יודע" לחשתי
לפנטזיה שלי, אבל נראה שהוא לא ממש התעניין, הפנה לי את הגב
ונטש אותי לבדי בחניון, עם המלפפונים, העגבניות ושאר ירקות.

הגעתי הביתה, הצלחתי לגרור את עצמי למעלה את כל ה- 4 בלי
מעלית, נכנסתי לדירה, הייתה כבר שעת חצות. הילדים ישנו ורק
יהושע ישב בסלון וראה סרט כחול, כנראה כהכנה למחר. הוא הציץ
בשעון, הביט לעברי בחוסר עניין וחזר להתעמק בעלילת הסרט.

פרקתי את הסחורה במטבח, בחנתי אותה במבט של ייאוש, יצאתי
לסלון, נזרקתי על הספה ליד יהושע ואמרתי לו בשקט בשקט: "
נשארנו רק עם שתי ביצים בבית, יהושע. נראה לך שתוכל לתרום אותן
לחביתה?"