וככה זה מתחיל

האמת, שהכי קשה לי להתחיל. אני אף פעם לא יודע מה לומר או איך
להתנהג, אני מרגיש לא שייך. אתם מכירים את ההרגשה הזו שאתם
מזיזים חפץ ומניחים אותו במקום חדש, אבל משהו לא מסתדר לכם? אז
ככה בדיוק אני מרגיש.
אני עומד לשתף אתכם בדבר הכי אישי שלי, בסיפור חיי. אבל לפני
זה אני רוצה להזהיר אתכם. ראשית, יש לי שגיאות כתיב חמורות
מאוד, ואם לא הייתה בדיקת איות בוורד, אז לא הייתי מגיע רחוק
בכלל. שנית, אני לא יודע לפסק, אפילו לא קצת. אני מפסק לפי
הרגש ולא לפי הכללים שאתם מכירים. לפעמים אני מניח שגם הכללים
וגם הרגש מתלכדים יחד, ולפעמים לא, זה מה יש. ודבר אחרון שעולה
לי בראש כרגע, זה שיוצא לי לקפוץ מנושא לנושא די הרבה, אז
בבקשה תהיו סבלניים.
כבר הרבה זמן שאני אומר לעצמי: קדימה, אתה יכול לעשות את זה,
אתה מסוגל לשבת ולכתוב, ורוב הסיכויים שזה אפילו יגרום לך
אושר. אבל מה לעשות, אני עקשן ואני לא ממש מקשיב לאף אחד,
אפילו לא לעצמי. בכול זאת, אני נמצא כאן, ושופך את כל מה שעובר
לי בראש.
בחיים שלי עברתי לא מעט תהפוכות, לטובה ולרעה. להגיד לכם שאני
נשמה טובה אני ממש לא יכול, יש לי סיפורים שיגרמו לכם לרצות
להרביץ לי. האמת, שאפילו אני לא אוהב את מי שהייתי עד לפני
כחמש שנים. אבל קודם, כמו בכול ספר טוב, אני מעוניין שתבינו
אותי ואת מה שעברתי.
יש לי שני אחים. אחד שגדול ממני בחמש שנים, והשני - קטן ממני
בשלוש. אני גדלתי במשפחה ממוצא רוסי, קיבלתי חינוך שעיקרו היה
לימודים, לימודים ועוד פעם לימודים. ההורים שלי מאשימים, אם
בצדק ואם לא, את המעבר לארץ חדשה עם שפה חדשה ולא מובנת,
בעובדה שהם לא מימשו את מלוא הפוטנציאל שלהם. כתוצאה מהרגשת
ההחמצה, הם מנסים לתקן את הפשלה, את חוסר האיזון שלהם, ע"י
דחיפה שלי ושל האחים שלי לתוך הלימודים, וכמה שיותר עמוק -
יותר טוב. ועכשיו מתחילה הבעיה - יש לי שני אחים חכמים בצורה
מטורפת. אח שלי הגדול הוא זה שיותר הפריע לי. הוא היה, ועדיין,
מצליח בכל דבר שהוא עושה, ואני, לצערי, לא הייתי כזה, אלא
להפך.
כשהייתי בן שבע, החלטתי שאני רוצה ללמוד לנגן על סקסופון, אז
ההורים שלי לקחו אותי וקנו לי סקסופון ומצאו לי מורה שהיה נחשב
לממש טוב. והתחלתי ללמוד, והייתי לא רע יחסית לבן שבע. אחרי
כשלושה, אולי שלושה וחצי חודשים של ניגון, אח שלי הגדול החליט
שגם הוא רוצה ללמוד לנגן. סבבה, אלא מה, מן הסתם הוא החליט שגם
הוא רוצה לנגן על סקסופון. מכול הכלים בעולם, הוא היה חייב
לרצות דווקא את זה. וכמובן, לא עבר זמן רב, והוא כבר ניגן
הרבה, אבל ממש הרבה יותר טוב ממני. וככה זה היה בכול תחום.
כמובן שזה יצר מצב שפשוט התחלתי לחפש את התחומים אליהם הם לא
יתקרבו, גם אחי הגדול וגם אחי הקטן. וככה הגעתי לאלקטרוניקה.
כבר בגיל שמונה הבנתי שלשם הם לא יתקרבו, אז התחלתי ללמוד את
התחום. היום אני סטודנט להנדסת חשמל. סיימתי כבר שנה שלישית,
ונשארה לי רק עוד שנה אחת לסיום התואר. תארו לעצמכם, כבר בגיל
שמונה ידעתי שאני אהיה מהנדס אלקטרוניקה. מוזר, לא?