בוקר אחד קמתי מוקדם
פקחתי עיניי לקול שאון רם
הבטתי מעבר לחלון
לעבר הקהל ההמון
לא הבנתי מה כל הההמולה
היתה שם גברת עם כובע עגול
איש זקן וילד קטון
לכולם היו שלטים צבעוניים
כמו שעשינו בגן, לחגים
אפילו אברהם השכן הכעסן, צעק בקול רם
"תנו לחיות - מספיק עם הדם"
רצתי לאמא מהר לספר
שתסביר לי, למה אברהם ככה אומר?
אמא לגמה מכוס הקפה
ואמרה בקול שקט ויפה
בחוץ ישנה הפגנה
שבה אנשים מביעים דעתם
אבל למה הם צורחים "מספיק עם הדם"?
למי הם מתכוונים? ומה השלטים אומרים?
האם שומעים אותם האנשים שצריכים?
אמא חייכה ברכות
והכינה לי שוקו כמו בחנות
הציצה דרך החלון ואמרה
האנשים מנסים לשנות
לפחות זה מה שניתן לקוות
מה לשנות? ואיזו תקווה?
תקווה לשלום בין שני העמים
יהודים וערבים, זה סיפור של שנים
לי בגן יש את סלמה, חברה ערבייה
אז למה איתה אני תמיד משלימה?    
בלי הפגנה ובלי צעקות
ביחד אנחנו תמיד משחקות?
אמא הביטה בי במבט מחייך
את תמיד יודעת הכל לשייך
יום יבוא והכל יסתדר
השלום יבוא ולא יאחר
לא יהיו יותר הפגנות
אנשים לא יצעקו ברחובות
ואת וסלמה תשארו חברות
ותוכלו ביחד לשחק עם אחרות
לגמתי מהשוקו המתוק והחם
וחיכיתי לרגע שאגיע לגן
רציתי לומר לסלמה מהר
שהחברות שלנו לא תגמר
ושאני לא צועקת כמו כולם על הדם
אפילו הבאתי לה מתנה סתם
כשהגעתי לגן חפשתי אותה בכל מקום
עד שהגננת קראה לי לשבת במקום
לא הבנתי מה קרה לה פתאום
אולי היא חולה? ויש לה חום?
איפה היא? מאוחרת השעה
אז למה היא לגן לא באה
הגננת הסבירה בקול שקט ועצוב
סלמה עברה לגן מחוץ לישוב
חשבתי, לגן הזה היא יותר לא תשוב?
הרגשתי מן עצב וזלגו לי דמעות
זה ממש, ממש לא יכול להיות
זה הכל בגלל ההפגנה שהייתה בישוב
עכשיו סלמה לעולם לא תשוב
אולי כמו שאמא אמרה בחלון
כשהייה טוב וישוב השלום
סלמה תחזור אל הגן ונהייה חברות
אפילו אמא אמרה שזה יכול לקרות
בינתיים, עד שתחזור, אני מבטיחה מקום לשמור לה בלב
ובגן אעשה שלט גדול עם ציור של לב אוהב
ואצא לרחוב כמו כולם ואברהם השכן הכעסן
ואצעק בקול רם שלי יש חברה בשם סלמה, בגן.