הוא תמיד היה שמח.
לוקח הכל בקלות, נהנה מכל רגע ומוצא את הטוב בכל דבר. בקיצור,
הוא היה כמו הברכות האלו שמאחלים, עם כל ה"שפע של אושר" ו"רק
טוב בחיים" הכל כך דביקים שפשוט נוטפת מהם המתיקות הנמרחת
הזאת.
מבחינתו - היית יכול לירות לו בשתי הרגליים, והוא היה מחייך
אלייך בחביבות ואומר שהוא מבין, ושזה בכל מקרה חוסך לו את
הצורך בהליכה, ועוד היה מכריח אותך לקבל החזר על הכסף שהוצאת
על הכדורים.
ככה היא הייתה אומרת עליו, לפעמים בלעג קל.
היא תמיד הייתה צינית.
לא חשוב מה הייתי אומר, היא הייתה מוצאת איזו הערה מעליבה
לעקוץ בין אם מה שאמרתי היה אליה ובין אם לא. מספיק שהיא שמעה
שאמרתי משהו.
אומרים שניגודים נמשכים - כנראה שכאן זו פשוט טעות של הטבע.
כי אחרת אני פשוט לא יכול להסביר את העובדה ששניהם ביחד. לא
משנה מאיזה כיוון פסיכולוגי תנסה - לפי מה שהיא סיפרה, הם פשוט
היו חסרי כל תכונה משותפת. לא תחביב משותף (התחביב היחיד שלה
היה לנסות לגרום לכל אחד לאבד את הסבלנות - והיא הייתה טובה
בזה מאוד!), לא דעה בכל נושא שהוא, ולא הדרך לשתות קפה (הוא
בכלל היה שותה רק תה צמחים).
אבל עובדה  - הם היו ביחד כבר שלוש שנים ולא רבו אפילו פעם
אחת.
היא חשבה שאולי זה בגלל שהוא פשוט היה מוותר מיד, אולי בגלל
שלה כבר נמאס לנסות לגרור אותו לריב - היא אמרה שהוא היה כנראה
האדם היחיד שהיא לא הצליחה להוציא מהכלים. בכל מקרה הם נשארו
ביחד. לאף אחד אין מושג איך הם בכלל נפגשו - היא אף פעם לא
סיפרה ואני לא העזתי לשאול.
יום אחד היא הגיעה אלי בוכה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, אפילו
לא בהלוויות. היא הסתכלה עלי בעיניים החומות שלה שלא הפסיקו
לדמוע והשער הכהה שלה היה פרוע לגמרי. היא בכתה כל כך כאילו
רצתה להשלים בפעם הזאת על כל הפעמים שעברו. כשהצלחתי לשאול
אותה מה קרה היא סיפרה שהוא מת. הצלחתי להוציא ממנה את שם בית
הקברות, ויותר מזה היא לא הצליחה. היא נרדמה, רטובה מרוב דמעות
אצלי בסלון, על הכורסא הירוקה.
הלכתי לבית הקברות ההוא - חיפשתי את האחראי. הוא אמר שהקברים
החדשים באזור ההוא ושכל ההלוויות כבר נגמרו והלך משם. התקרבתי
לשם, אל השורה החדשה, עם כל הפרחים  - לא היה שם אף אחד.
חיפשתי את השם שלו על המצבות, ולא מצאתי אותו. האחראי בא אלי
ואמר שהוא צריך לסגור. שאלתי אותו אם אמורות להיות עוד הלוויות
מחר או מחרתיים. הוא נתן לי מבט כזה משתאה ואמר שלא הזמינו
כלום לימים הקרובים. הלכתי משם לא מבין מה קרה.
אולי הוא בכלל לא מת, אולי הוא בכלל עזב אותה והיא לא הייתה
יכולה לקבל את זה - כבר שמעתי על אנשים כאלה.
כשהגעתי הביתה נזכרתי איך לפני שהלכתי ראיתי אותה מחייכת מתוך
השינה הטרופה שלה, חשבתי לי לרגע - אולי הוא בכלל לא היה.
פתחתי את הדלת לדירה, הכורסא כבר הייתה ריקה. אולי היא הלכה -
לתמיד.
בכיתי.

"אני..." זה כל מה שהספקתי לחשוב לעצמי לפני שהחושך חזר ולא
הייתי יכול לחשוב שוב.
"לא, זה לא יקרה לי" מלמלתי לעצמי.
"מה?" הוא שאל אותי, לא מבין מה אמרתי.
"שום דבר. סתם חשבתי בקול." ניסיתי לשכנע את שנינו.
חזרתי לבהות בטלוויזיה. בלי לשים לב התחלתי לחשוב עליו שוב.
איך הוא נראה? איך הוא מרגיש?
כשהאור חזר לפתע ויכולתי שוב לחשוב החלטתי לא לחשוב עדיין
בקול. הסתכלתי על עצמי. הייתי גבוה למדי, גוף מוצק, שער מתולתל
בצבע שחור, שהגיע עד כתפי. ידעתי, בדרך כלשהי, שהעיניים שלי
היו ירוקות. ככה היא רצתה.
החלטתי להגיד משהו, ולא הייתי בטוח מה.
"היי" אמרתי.
החושך חזר והמחשבות שלי חדלו.
"תפסיק!" אמרתי בקול.
"להפסיק מה?" הוא נבהל.
"כלום! כבר אי אפשר להגיד משהו בלי שתקשר אותו אליך? לא כל
העולם סובב סביבך אתה יודע!" התגוננתי.
יצאתי החוצה. הוא לא יבין. ירדתי עד לקומת הקרקע, וישבתי נשענת
על דלת הכניסה מאחורי. בחוץ הסתכלתי קצת על הגשם שירד. היה קר.
חשבתי לי - מה הוא היה עושה אם הוא היה לידי עכשיו?
לאחר זמן קצר, האור הסתנן לאט לאט, ומחשבותיי חזרו. כנראה שהיא
החליטה לראות מי אני בכל זאת.
"תראי, אני יודע שאת לא בטוחה בקשר לזה. אז אני אתחיל. קוראים
לי..."
"די!"
החושך חזר.
"אני לא יכולה להרשות לעצמי להשתגע!" צעקתי על עצמי - כי לא
היה מישהו אחר שישמע. "אני לא יכולה להמציא לעצמי חבר מושלם."
מלמלתי בשקט.
"אני חייבת להפסיק את זה לפני שאני אאמין בזה באמת. בכלל אם
היה לי חבר, הוא היה..."
הפעם כבר עבר הרבה זמן עד שיכולתי לחשוב. התחיל להימאס לי.
"תפסיקי עם זה" צעקתי בכעס.
"...פשוט שמח, תמיד שליו, שאפילו אני לא אוכל להרגיז אותו."
הרגשתי שכל הכעס שלי נמס, שאני מתמלא באושר מוזר, בשקט פנימי.
הרגשתי שאני יכול להיות שמח רק בגלל שהיא חברה שלי.
הוא ישב עכשיו לידי, מחבק אותי ביד אחת.
פתאום יכולתי להרגיש את עצמי - מוחשי. ראיתי אותה לידי, והדבר
היחיד שיכולתי לחשוב עליו, שבטח היא מרגישה לבד. התיישבתי לידה
וכרכתי את יד ימין על הכתפיים שלה. הצמדתי אותה אלי והשענתי את
הראש שלה כנגד שלי.
היד לא הפתיעה אותי בכלל, אלה היו התלתלים שלו שדגדגו אותי
בצוואר כשהראשים שלנו נצמדו.
הפנתי את הראש שלי אליה ולחשתי לה כמה אני אוהב אותה.
חייכתי, כמה זמן רציתי לשמוע את המילים האלו.
"לא קר לך?" שאלתי.
"כבר לא" הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו חזק, כאילו נפגשנו אחרי
פרידה ארוכה "עכשיו הכל מושלם."
הרגשתי כל כך מאושר אחרי שהיא אמרה את זה. חיבקתי אותה וככה
נשארנו - איזה רבע שעה ישבנו מחובקים.
"חכה רגע" חייכתי אליו "אני רק לוקחת את המטריה ונלך."
ישבתי שם וחיכיתי, בשבילה הייתי מוכן לחכות לנצח.
"מה קרה?" הוא שאל מודאג כשנכנסתי, "למה לא חזרת פנימה? היית
בחוץ בערך חצי שעה."
"זה בסדר, אמא פולנייה נהיית לי פה." גיחכתי "אני הולכת, אני
עייפה." שיקרתי.
"טוב." אמר, מושך בכתפיו.
"ביי" מלמלתי וסגרתי את הדלת.
פתחתי את המטרייה השחורה ונעמדתי תחתיה.
"אתה בא?" שאלתי, מלאה שמחה מבפנים.
הוא נכנס מתחת למטרייה והלכנו.
"אני אוהב גשם..." אמרתי באושר, לא יודע אפילו למה הייתי כל כך
מאושר.
"גם אני" אמרתי בהרהור, "גשם מסמל דברים עצובים אתה יודע..."
מלמלתי בלי לצפות לתשובה.
הגענו עד הבית ונכנסנו פנימה. הבית היה ריק, והיה קר בפנים.
רעדתי.
"אני אוהב כשקר" שוב אמרתי בשמחה לא הגיונית.
"תמיד?" שאלתי בפליאה "אתה לא אוהב להתכרבל בשמיכה חמה?"
"כן, אני אוהב" אמרתי בבלבול.
"ולהיות איתי?" שאלתי בחוסר בטחון.
"בטח" עניתי מיד.
"ולבד?"
"כן..."
"אוף!" כעסתי, "יש משהו שאתה לא אוהב?"
חשבתי לרגע, וניסיתי להיזכר במשהו שאני לא אוהב - לא מצאתי.
"נו?" שאלתי ביאוש.
"לא, כנראה שאני פשוט - נהנה מכל דבר, בכל רגע..."
הפעלתי את החימום והדלקתי את הקומקום.
"אם אתה אוהב כל דבר, אפשר להציע לך קפה?" שאלתי בכעס, "וכנראה
שאין למה לשאול איך אתה אוהב את הקפה!"
"בסדר" מלמלתי, למרות שלא הייתי בטוח.
"הנה" הנחתי לפניו את הספל. חבר צריך שיהיו לו גם דעות משלו,
דברים שהוא לא אוהב, שלא פשוט יסכים עם כל דבר.
ירקתי את הקפה.
"מה קרה?" הסתובבתי אליו נדהמת.
"זה... פשוט..." גמגמתי נבוך, "לא טעים..."
צחקתי מרוב שמחה.
"טוב" חייכתי, "בוא ננסה תה."

אחרי בערך חצי שנה איתו, הרגשתי כאילו הכרנו תמיד. אז סיפרתי
שאנחנו מכירים כבר שלוש שנים. הוא ידע עלי הכל ואני עליו.
לפעמים, השמחה שלו מכל דבר פשוט הוציאה אותי מהכלים. אני לעומת
זאת לא הצלחתי אף פעם לעצבן אותו, וזה לא שלא ניסיתי - הוא
פשוט היה מסכים איתי מיד על כל מה שאמרתי, לא משנה כמה פעמים
שניתי את דעתי.
פעם אחת, השותפה שלי שאלה אותי, עם מי אני מדברת בחדר כל כך
הרבה.
זה פשוט ניער אותי - הוא אפילו לא אמיתי...
לא יכולתי להשלים עם זה שאני משתגעת, אפילו לא שמתי לב איך זה
קרה וכבר שכחתי שהוא - המצאה, הדמיון הפרוע שלי פשוט השתולל.
ראיתי איך ההכרה שאני רק דמיוני משפיעה עליה. לא יכולתי לראות
אותה ככה. החלטתי לעשות את הדבר הטוב ביותר בשבילה. למשל כשהיא
הייתה מנסה לגרום לי לריב איתה - ידעתי שזה לא יהיה לה טוב, אז
פשוט המשכתי לזרום איתה במקום להתווכח. ועכשיו הבנתי, שהכי טוב
בשבילה אם אני אעלם. כאילו לא הייתי בכלל.
"תקשיבי," אמרתי בעצבנות "החלטתי שהכי טוב יהיה אם אני אלך,
אז..."
"מה? אתה לא יכול ללכת!" רציתי שילך כבר ואני לא אצטרך
להתמודד יותר עם הבעיה הזאת. בו בזמן רציתי שיישאר, כדי שאני
לא ארגיש - כל כך לבד, שוב.
ידעתי שהיא נאבקת בעצמה, מי כמוני ידע.
"פשוט תחשבי כאילו נפרדנו, כמו זוג רגיל." ניסיתי לא להשמיע
כמה אני עצוב. דווקא עכשיו, כשכל הזמן היא רצתה שיהיו לי עוד
רגשות חוץ מאושר תמידי כזה, דווקא עכשיו אני מרגיש עצוב.
"איך אני אחשוב עלינו כמו על זוג רגיל? שפשוט נפרדנו?" צעקתי
בכעס - איך הוא לא מבין את זה? "אתה היית הנפש התאומה שלי וכל
הבולשיט הזה. אני לא יכולה לחשוב שנפרדנו."
"אתה יותר מדי חשוב לי" לחשתי. פשוט לא יכולתי להרפות ממנו.
הבנתי שאין דרך אחרת, נשמתי עמוק.
"אז פשוט, תחשבי שאני..." דמעה גדולה ירדה לי במורד הלחי
כשידעתי מה יקרה כשאסיים את המשפט, "מת..."
שניה אחרונה של מחשבה נשארה לי, כשראיתי אותה מבינה מה קרה.
"אני אוהב אותך!" בכיתי, והחושך הגיע שוב - לתמיד.
"לא!" צרחתי "לא!" זה לא יכול להיות.
"לא... לא..." התחלתי לבכות בלי להפסיק. החלטתי ללכת לדירה
שלו, הוא היחיד שיבין, רק לו סיפרתי עליו.
הלכתי את כל הדרך, בקושי רואה בתוך כל הבכי. עליתי במדרגות עד
הקומה החמישית. הוא פתח את הדלת והביט בי נדהם. החלטתי לספר
לו.
"הוא, הוא מת!" יללתי בין הדמעות.
הוא ניסה להוציא שם של בית קברות - להלוויה שלו.
אמרתי את השם הראשון שנזכרתי בו. המשכתי לבכות שם, ישבתי
בכורסא ובכיתי עד שנרדמתי. כשהתעוררתי הוא לא היה שם. נזכרתי
שחלמתי עליו והרגשתי שוב כמה הוא חסר לי - כאב לי מרוב
שהתגעגעתי אליו. אבל ידעתי שאני לא אראה אותו כבר.
הבנתי שהוא בטח הלך לבית קברות שאמרתי, לחפש את הקבר שלו.
כשהוא יחזור הוא ידע ששיקרתי - הוא יחשוב שהוא עזב אותי, או
שהמצאתי אותו, או אולי אפילו יבין - ששניהם.
אין לי כבר למה להמשיך, הוא אף פעם לא יסלח לי, והוא כבר אף
פעם לא יחזור.
פתחתי את החלון.