סעדיה נולד למשפחה יהודית בכפר קטן באזרביג'אן.              
         
אביו היה שוחט ואמו מכרה בשר (כשר) באיטליז קטן ליד בית העיר,
"שילוב מוצלח!" אמרו כל קרוביהם. הוריו של סעדיה ציפו לבן
מוצלח מאוד. כשסעדיה נולד השמחה הייתה רבה, רבים חישבו לו
גדולות. כאשר נשלח ל"חיידר" (בגיל שש לערך), התגלה כאחד
ה"לא-יוצלחים", וכעבור זמן לא רב בכלל התייאש רבו והציע לאביו
ללמדו מקצוע. שנים רבות ישב אביו של סעדיה בחדרו, לבד, מכונס
בעצמו, מהרהר איזה מקצוע יבחר לבנו, ה"לא-יוצלח". יום אחד יצא
מחדרו, חיוכו הסגיר את דבר צאתו. "אבוקדו! בני ימכור אבוקדו!"
לשמע ההחלטה המשפילה התעלפה אמו של סעדיה. כעבור מספר דקות
התעוררה חנוקה ורטובה במקצת. "מה זה המקצוע הזה לעזאזל?!" צעקה
אל אביו, אך האב כבר לא היה בבית.                    
כעבור יומיים חזר האב ובידו שקית גדולה של אבוקדואים טריים...
טריים? אולי לא, אך במצב לא רע בכלל. מיד קרא האב לחדרו את
סעדיה. שעות רבות ישבו שניהם, לומדים בשקיקה את תורות מכירת
האבוקדו. משראתה אימו של סעדיה שאינם יוצאים החלה לצחקק. "מדוע
הם יושבים שם כל כך הרבה זמן?!" הרהרה בין ציחקוק לגיחוך. "וכי
מה יש ללמד?!".                    

שבוע ימים התרוצץ סעדיה בביתו מתאמן במכירת האבוקדו. "גבירתי,
תרצי אולי אבוקדו ירוק, טרי?" היה שואל את אמו מדי פעם בפעם,
והיא הייתה עונה ב"לא תודה" או "אולי מחר". יום יום כשחזר אביו
מעבודתו היה אומר לסעדיה: "מחר! מחר אני אקח אותך לשוק ונראה
מה תוכל למכור", אך 'מחר' מעולם לא הגיע. כעבור שנה חלה אביו
של סעדיה. כשאבדו הסיכויים להצילו קרא אליו את בנו. "סעדיה!"
לחש בקול צרוד, "סעדיה!" חזר ואמר. "כן?" ענה סעדיה בקולו הרך.
"הקשב לי היטב... חולה אני, כאשר אלך לא יהיה מי שידאג לאימך".
דמעות זלגו על צווארו של סעדיה. "האינך בוטח בי?!" שאל סעדיה,
אך תשובה לא נשמעה מפי אביו. "הקשב עכשיו, מאז ומעולם הייתי
שוחט. כסף רב לא הרווחתי, אך מספיק בכדי להאכיל את משפחתי.
ועתה אני הולך למות, עול הפרנסה מוטל על כתפיך, אל תאכזב
אותי." לשמע המילים האחרונות התמלא ליבו של סעדיה גאווה. "אין
בעיה אבא! אני אמכור אבוקדו!" פניו של אביו החווירו וליבו
הפסיק מפעום.

כל ימי השבעה ישב סעדיה וחשב על הצלחותיו בתחום האבוקדו, להוט
היה לקראת צאתו לשוק. כשהגיע היום המיוחל, נישק סעדיה את אמו
ורץ לשוק. קשה יהיה לתאר את המחשבות שהתרוצצו במוחו הזעיר של
סעדיה באותו בוקר. כשהגיע לשוק החל מיד במלאכה. "מי רוצה
אבוקדו?" צעק בקול, אך תשובות לא נשמעו באופק. סעדיה הבין שכדי
לשבות את לב העוברים והשבים יש להקנות יחס אישי לכל אחד.
"גבירתי הנכבדה, אולי תרצי אבוקדו?" לשמע הגבר הצעיר נענתה
האישה הזקנה להצעתו של האיש, ורבים נהגו כמוה. בסוף אותו יום
חזר סעדיה לביתו עם הכסף שקיבל. למראה הכסף הרב בידו התפלאה
אמו. "מאיפה השגת את כל הכסף הזה?!", שאלה בתמיהה. "הרווחתי!"
אמר סעדיה בגאון. כך עבר שבוע ועוד שבוע שנה ועוד שנה. אמו של
סעדיה שבעה נחת (ועושר) וכנראה גם אביו, וסעדיה?! סעדיה עדיין
בשוק.