הם יצאו לדרך בלי לשאול שאלות ובלי לקבל תשובות, הם לא האמינו
במשימה, אולי בגלל שלא ידעו מהי, אבל ככה חונכו ועם חינוך, אי
אפשר להתווכח.
יום קודם רועי תדרך אותם: "החל מהיום, דברים הולכים להשתנות
פה, תשכחו מכל מה שידעתם ומכל מה שאתם חושבים שאתם יודעים", אף
אחד לא באמת נבהל מהמשפט הזה, רועי היה ידוע בדרמטיות שלו,
"מחר אנחנו יוצאים למבצע מיוחד, למשך 36 שעות הכוחות שלנו יהיו
פרוסים עמוק בשטח, אנחנו לא נאכל, לא נישן ונשתין בבקבוקים-
אין מצב שאנחנו חוזרים לכאן בידיים ריקות, לא הפעם."
דברים אלו של רועי כבר עוררו המולה גדולה בחדר התדריכים, "מה
נראה להם שהם עושים, מחר זה ערב חג, הם פשוט דפוקים בשכל!" עדו
שביט התגייס לפלוגה יום אחרי שמלאו לו 18, החברים בקיבוץ הכינו
לו הפתעה גדולה עם כל חברי הנעורים ועם יעל, אפילו שהם יודעים
שהוא שונא הפתעות, הוא תמיד אומר שיש לו לב חלש. הדבר שהכי קשה
לו לקבל זה שינויים, בעיקר אם הם כל כך קיצוניים וכל כך
פתאומיים, ואפילו שהוא כבר חצי שנה בצבא, הוא עדיין לא הצליח
להתרגל לכל הבלת"מים האלה. "כן מר שביט, יש לך משהוא להגיד..."
רועי הרים גבה והסתכל עמוק, עמוק בעיניו הכחולות הגדולות של
עדו, כהרגלו, עדו השתתק. "אין לי זמן ואין לי כח לספקנות שלכם
ולכל הבלאגן הזה, זה ששברנו דיסטאנס וזה שנראה לכם שהמפקדים הם
חברים שלכם מעניין לי את התחת! אתם הגעתם לצבא שלי ובצבא שלי
אתם תעשו מה שאני אומר, לא אכפת לי אם זה נראה לכם טוב בשבילכם
או רע בשבילכם- אני יודע מה טוב בשבילכם ומה שטוב בשבילכם זה
שהמדינה המזדיינת הזאת לא תצטרך שפעורים כמוכם ישמרו עליה ועוד
יעיזו לשאול שאלות אבל עד שהמצב הזה ישתנה, אני מפקד ואתם
חיילים, אני אומר ואתם עושים- ואנ'לא רוצה לשמוע יותר כלום!"
ההמולה השתתקה בבת אחת וקולות הפלורסצנטים נטמעו בקולות
הנשימות הכבדות בחדר.

"הוא ממש הגזים הפעם, אני ממש רציתי לבכות, בלעתי את זה רק כי
פחדתי שהוא ירד עלי מול כולם: "רצית להיות לוחמת אז זה להיות
לוחמת- תתמודדי", כל פעם שהוא נכנס לטרוף הזה אני מצטערת שבכלל
התגייסתי, הייתי יכולה לעשות כל כך הרבה דברים עם החיים שלי
והעקרונות המטופשים שלי הביאו אותי לחור הזה לשחק במשחקי
מלחמה." כבר שנה לפני הגיוס, בתחילת י"ב, זה היה הסימן לאבא של
טלי להתחיל לדבר איתה על הצבא או ה"לא צבא", הוא תמיד קיווה
בשבילה עתיד שונה משלו וכשראה שהולך לה כל כך טוב עם הריקוד,
חשב שלא יהיה קשה לשכנע אותה לא להתגייס ולהמשיך ללמוד וללמד,
הוא רצה לשלוח אותה לבית ספר למחול בניו יורק: "את מספיק
מוכשרת כדי לעשות כל דבר שתרצי", אמר, אבל כמה שהיתה  מוחמאת,
דרוש יותר מאבא אוהב כדי לבנות בטחון עצמי, "אבא, זה אחד מבתי
הספר היוקרתיים ביותר שיש למחול, למה נראה לך שיקבלו אותי?! גם
אם אני מוכשרת- אני לא עד כדי כך מוכשרת!". השיחה הזו היתה
חוזרת על עצמה אבל תמיד נשמעה אותו דבר ולא הגיעה לשום מקום:
-"את מוכשרת" -"אני לא", -"את יכולה" -"אני לא". על כל פנים,
לטלי היו רעיונות אחרים בראש.
"טלי, את חייבת להבין שבאנו לכאן כדי לעשות עבודה וכל עוד
הדברים ימשיכו להראות כמו שהם נראו עד היום אז נכשלנו, סוף,
סוף הולך להיות כאן קצת אקשן, סוף, סוף לוקחים אותנו ואת הקו
הזה ברצינות, את לא יכולה להגיד לי שאת מרוצה מאיך שהדברים
התנהלו עד עכשיו." טלי הרימה קצת את כקול כי נדמה היה לה
שדבריה לא נשמעו  "זה בכלל לא זה! לא אמרתי שום דבר על התנהלות
הדברים ולא אמרתי שום דבר על העבודה שבאנו לעשות כאן, רק אמרתי
שתמיד רועי מציג את הדברים בצורה הכי דרמטית ומפחידה וזה גורם
לי לרצות לא להיות פה". "וחוץ מזה אסף," עדו התפרץ לשיחה, "כן,
אני מרוצה לחלוטין מאיך שהדברים מתנהלים פה ואני לא חושב שצריך
להתלהב ולהתחיל לשנות פה סדרי עולם בצורה כזאת קיצונית, זה
ברור שלרועי יש איזה מסע צלב אישי אבל הוא לא צריך לערב אותנו
בדרכי החשיבה המעוותות שלו, בטח ובטח לא בערב ראש השנה שגם ככה
מבאס לכולנו להיות כאן ולא בבית אז עוד נצטרך לקפוא מקור בשטח
ולאכול מנות קרב מסריחות במקום לשבת ביחד לארוחת חג יפה. מה
קרה, מה אנחנו לא בני אדם?!". אסף היה קצת המום לשמוע את הפרץ
הזה, הוא לרגע הרגיש שהוא לא מכיר את החבר הכי טוב שלו "מה לך
ולערב חג יא' קיבוצניק?" שאל בעוקצנות מכוונת, "מה זאת אומרת,
זה שאני קיבוצניק אומר שאין לי משפחה, זה שאני קיבוצניק אומר
שמסורות וחגים לא מדברים אלי, לא קשורים אלי? מה נראה לך יא'
עירוני, שקיבוץ זה עולם מנותק, שהבית שלי שונה מהבית שלך?" אסף
הרגיש שהוא לחץ על נקודה רגישה וזה הדבר האחרון שהוא התכוון
לעשות, הוא שונא שדורכים עליו ולכן מיד נסוג- "זאת היתה סתם
הערה, אל תסחף, אני מבין שזה חשוב לך, זה חשוב גם לי אבל אנחנו
במסגרת צבאית ופה יש להם רעיונות אחרים בראש, צריך להכיר בזה
ולראות איך אנחנו מצליחים להוציא מזה טוב". טלי הבחינה שעדו
הפסיק להקשיב איפה שהוא אחרי "אל תסחף" אז החליטה לקחת את
העניינים לידיים לפני שיחמם את עצמו, "נראה לכם שבאמת יש סיכוי
שנתפוס משהו?" -"עד שלא ננסה לא נדע, אבל צריך להתמיד ולקחת את
זה ברצינות, אחרת חבל על הזמן של כולנו". -"אני מניח שזה
נכון," באותה מהירות שעדו התלקח, כך גם התקרר; "זה סתם מבאס
שזה בא דווקא עכשיו אבל אם כבר עושים משהו, לא משנה כמה באסה
זה- צריך לעשות את זה טוב!" -"אז אתה רואה שאנחנו מסכימים,"
אסף חייך חיוך עקום ורחב, הוא תמיד שמח לגלות שעדו בצד שלו.
"אתה יודע שלא משנה מה, אני על מקצועיות לא מתפשר, זה חדש לך?"
זה כבר נשמע הרבה יותר כמו החבר הכי טוב שלו, אסף נשם נשימת
רווחה עמוקה ומחוייכת: "יאללה, מה אתה מתלהב..." עדו צחק וחיכך
באגרופו את שיערו הכתום והקוצני של אסף, "כולה מארב הא... מה
זה 36 שעות..." השיחה נקטעה למשמע מערכת הכריזה של המוצב "כל
החיילים, כל החיילים, ארוחת ערב עכשיו בחדר האוכל, כל החיילים,
ארוחת ערב בחדר האוכל". טלי, אסף ועדו הצטרפו לעדר הנוהרים
לארוחה והתיישבו לאכול.

אחרי המקלחת, עדו עלה כהרגלו ל"גבעת סלקום", המקום היחידי
במוצב שהיתה בו קליטה לפלאפונים, וצלצל ליעל. "עדודי, חיכיתי
לך" צהל הקול מעברו השני של הקו. יעל תמיד ידעה לזהות כשעדו
צלצל, ולא רק בגלל שבשיחה המזוהה היה כתוב לה באותיות גדולות
IDO MY LOVE. "הי מתוקה, מה שלומך?", "עכשיו טוב!". אפילו
כשהיו כל כך רחוקים זה מזו, רק קולו של עדו היה מספיק כדי לחזק
אותה, בכל פעם שהיה מתקשר יעל הרגישה כאילו כל גופה מתרחב
וראותיה מתמלאות באושר שקשה היה לתאר, עיניה היו מצטעפות וחיוך
ענקי היה עוטף את פניה- כל מי שהכיר אותה ידע בדיוק עם מי היא
מדברת וההילה הגדולה שהקיפה אותה באותם הרגעים החזיקה מעמד
כמעט עד הטלפון של היום שלמחרת והדביקה את כל הסובבים אותה.
אחרי כמה ברורים שגרתיים "איך היה היום שלך?", "איך שלך?", עדו
שידע שלא יוכל להתקשר אליה מחר, ניסה לבשר ליעל על כך בצורה
עדינה בלי לחשוף יותר מדי פרטים כדי שלא תבהל, מה גם שבין כה
וכה, הוא בעצמו לא ידע כל כך הרבה על מה שהולך לקרות. "חמודה
שלי, תקשיבי רגע, כנראה שאני לא אוכל להתקשר אליך מחר, יש למ"מ
שלי איזה רעיון טיפשי שאנחנו הולכים לבצע לכמה שעות אבל אל
תדאגי, אני אתקשר אלייך מחרתיים ברגע שאוכל" -"מה? איזה רעיון,
מה אתם הולכים לעשות?" "עזבי, סתם משהו טיפשי, באמת אין לך מה
לדאוג. מה שחשוב זה שאני אוהב אותך הכי הרבה בעולם". לפעמים
יעל חשבה שעדו מפחד שהיא תשכח אותו או משהו חסר בטחון ומופרך
כזה ובגלל זה בכל שיחה הוא אומר לה לפחות פעם אחת כמה הוא אוהב
אותה, אבל זה לא הפריע לה בכלל, לא היה סיכוי על פני היקום הזה
שהיא תמצא לו תחליף, הוא האדם היחידי בעולם שהצליח לגרום ללב
שלה לפעום כל כך חזק עד שחשבה שידהר הרחק מחוץ לגופה והיא לא
תוכל להשיג אותו. היא היתה מאוהבת בו עד מעל הראש ואהבה אותו
יותר ויותר מיום ליום על אף המרחק הרב ביניהם. בכל יום, עדו
הצליח לרגש אותה מחדש עם ניסוח אחר וגדול יותר מקודמו בדבר
אהבתו אליה, והיא התמסרה למלותיו- "עדודי, אני מתה עליך
ומתגעגעת אליך ואני רוצה אותך פה לידי, חסר לך ולאמאמא שלך
שאתה לא מתקשר אלי ברגע שתוכל, אני אחכה לטלפון!". "מה את
דואגת?" השיב בבטחון בניסיון להניח את דעתה "את מכירה אותי ואת
יודעת שאני לא מבטיח הבטחות שווא, בטח שלא לך ואם אמרתי שאני
אתקשר, אז אני אתקשר. הרי אני לא אצליח להחזיק מעמד בלי להגיד
לך שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים ואני כל כך אוהב אותך שאם
הייתי יכול, הייתי תופר אותך בתוך הדיסקית שלי כדי שתהיי איתי
תמיד, ורק בגלל שזה בלתי אפשרי הסתפקתי בתמונה של שנינו מהטיול
לאילת כי זה הדבר הכי קרוב, שמזכיר לי איך אנחנו ביחד ואיך אני
צריך אותך, וחוץ מזה, הדיסקית הזאת נמצאת לי ליד הלב 24 שעות
ביממה ואת נמצאת לי בתוך הלב 24 שעות ביממה אז גם מחר כשאני לא
אצלצל, תדעי שאני חושב עליך ומרגיש אותך ומסתכל עליך ואני
אתקשר ברגע שאוכל". יעל הרגישה את ליבה פועם בחוזקה, היא רצתה
לשאוף את המלים הללו לתוכה חזק, חזק ולעצור את הנשימה כדי שהם
לעולם לא יברחו, "אני אוהבת אותך ותהיה חזק מתוק", "אני אוהב
אותך ותחכי לי"... עדו כיבה את הפלאפון וירד מהגבעה.

במשך שעתיים טלי הסתובבה מצד לצד במיטה ולא הצליחה להרדם,
בסביבות 24:00 התייאשה, לקחה את הגיטרה ויצאה לכורסא הקבועה
בזולה. אחרי כמה דקות של נגינת שירי "ביטלס" למיניהם, עמר
הוציא את הראש מחלון חדרו שהיה בדיוק מעל הזולה ואמר "חכי רגע,
אני רק שם מכנסיים ואני יוצא". בכל פעם שטלי שרה "ביטלס", עמר,
שהכיר אותה מאז שהיו בגן, ידע שמשהו לא בסדר וזה היה כמו סימן
מוסכם ביניהם שהיא צריכה לדבר. "שם מכנסיים אה?!" טלי פתחה את
השיחה כשראתה את עמר מתקרב, "בטח, נו, מה את רוצה? אני רגיל
מהבית לישון בתחתונים-you cant teach an old dog new trics"
-"תמיד אתה חייב לדחוף ביטויים באנגלית" טלי הפצירה והביטה
בעמר במבט שכבר היה מוכר לו היטב "את יודעת יפה מאוד שכשחיים
בבית עם אמא אמריקאית, קשה להתחמק מזה- זה לא תלוי בי ואני
מושך ידי מהאשמה", טלי הנידה בראשה וציקצקה בלשון "עמר, עמר,
עמר, תמיד מתחמק מאחריות..." עמר שהיה עייף, ניסה להתקדם לעיקר
ותקף את הנושא ישירות "אני מתחמק מאחריות?! את יושבת כאן,
מנגנת לי ביטלס מתחת לחלון וברור לשנינו שמשהו ממש מטריד אותך
אבל במקום לדבר, אנחנו כבר חמש דקות מבזבזים את הזמן בהומור
דלוח". טלי צפתה את המתקפה, זאת אחת הסיבות שהיא ועמר היו
חברים כל כך טובים, כל כך הרבה שנים, טלי ידעה שעמר מרגיש אותה
ויודע איך לדבר איתה בכל מצב שלא יהיה. אם הוא לא היה קשוב
אליה, היא היתה יכולה להסתובב סביב הנושא גם חצי שעה, להמשיך
לנגן בגיטרה ולא להגיע לעיקר.
"אתה מבין," התחילה ישר בלי לנסות להתחמק, "מחר אנחנו יוצאים
לפעילות, אף אחד לא יודע מהי, אף אחד לא חושב שאנחנו צריכים
לדעת ואנחנו אמורים פשוט לעצום עיניים ולהגיד "כן המפקד"?!
איזה מן גוף מעוות זה שמונע מהחברים בו לשאול שאלות, שלא לדבר
על לקבל תשובות?". -"דבר ראשון, לגוף המעוות הזה קוראים צה"ל
ואין מה לעשות, את חלק ממנו ולא מבחירה," -"מה זאת אומרת לא
מבחירה?!" טלי הפסיקה לפרוט וחסמה את תהודת המיתרים בידה "היו
מלא דרכים בהן הייתי יכולה להתחמק מהשירות הצבאי, כמו להמשיך
לרקוד למשל או לבקש הקלות ת"ש על זה שאמא שלי נפטרה ואבא שלי
נכה צה"ל, אבל לא עשיתי את זה, נכון?! חוץ מזה, הבחירה להיות
לוחמת היתה נטו שלי ואף אחד לא הכריח אותי להיות פה". -"כבר את
זה אני שמח לשמוע", עמר השיב בקול קצת אבהי, "טוב לשמוע שאת
מודעת לבחירות של עצמך ועומדת מאחוריהן. עוד אני אגיד לך, וזה
חיבור של שני הדברים- מהרגע שאת עשית את הבחירה שלך, את נתת
לצבא את הo.k. לקחת אותך ואת החיים שלך ולעשות איתם פחות או
יותר כרצונם." -"מה פתאום!" טלי הגיבה אינסטינקטיבית כמו חתול
בר ששומע את טרפו מתקרב: "מעולם לא נתתי לאיש לשלוט על חיי
ולעולם לא אתן וגם הצבא, למרות שהוא פועל לפי היררכיה ופקודות,
חייב לספק לי תשובות מסוימות לשאלות שאני שואלת ולא יכול
להתייחס אלי ככלי בדרך למטרה, מה יהיה אם יקרה משהו? למי יש
מושג מה אנחנו עושים ומה הולך להיות בכלל, אה?". עמר חשב שהבין
את הנקודה, "אז את מזה את דואגת, שמשהו יקרה? מתי כבר תבינו
שאנחנו פלוגה של בנות? מעורבת, או לא מעורבת, צה"ל עוד לא פיתח
מספיק שכל כדי להאמין ביכולות שלנו כמו כל פלוגת בנים אחרת אז
לא בדיוק נראה לי שאנחנו הולכים להקריב את חיינו על מזבח
המשימה אם את מבינה למה אני מתכוון". טלי שהייתה כבר דרוכה,
מיהרה להגיב "אני מבינה למה אתה מתכוון, אבל זו תשובה גרועה
ולא מספקת, לא משנה לי אם אנחנו בנות, בנים או גמלים, ברגע
שאדם לא יודע מה מטרת המשימה שלו ולא מבין את התפקיד שלו, אין
סיכוי שהוא יעשה אותו טוב ובנוסף הוא מסכן את עצמו ולא רק את
עצמו מתוך חוסר הידיעה!" -"תקשיבי," עמר טפף בעדינות עם
אצבעותיו על ירכה של טלי וניסה לחדד את דבריו בטון מרגיע "אני
לא מאמין שיתנו לנו לצאת למשימה בלי שנדע את כל הפרטים, יכול
להיות שזה סודי מאוד, יכול להיות שזה לא סגור עדיין, יכול
להיות שעוד לא קיבלנו את כל האישורים. אני די בטוח שמחר לפני
שנצא יתדרכו אותנו על הכל, לא ישאירו לך שאלות בלי מענה. בכל
מקרה אני אומר לך שוב- אין מצב שאנחנו באיזה סכנה- צה"ל אוהב
אותך מותק!" עמר היה אומר כל דבר בכל כך הרבה בטחון והיה גורם
לכל אחד להאמין בצדקתו, בדרך כלל הוא באמת היה צודק...

בשעה 6:00 היתה השכמה לכל החיילים שהלכו להשתתף במבצע, לפני
תחילת ארוחת הבוקר, רועי עמד מול השולחנות ההומים של חדר האוכל
כשלימינו רוני הפ"פאית שנראתה כאילו היא מנסה כל הזמן להרגיע
אותו באיזושהי צורה, למרות שלמראית עין, הוא לא היה לחוץ. רועי
השתיק את החיילים שטרם הספיקו להתחיל בארוחה עצמה, כמו סבא
המנהל ביד רמה את ארוחת ליל הסדר המשפחתית- "שקט, אני מבקש שקט
רגע", החיילים השתתקו במהרה והטו אוזן בהרבה קשב לכיוון רועי,
כולם קיוו שעכשיו תבוא הישועה וסוף, סוף הם יורשו לדעת מה הולך
לעלות בגורלם ביממה וחצי הקרובות. "בשעה 7:30, כולם, אבל כולם
בלי יצא מן הכלל נמצאים בחוץ ברמפה עם אפוד בכוננות, ביגוד חם
ומי שרוצה קצת צ'ופרים ביסלי במבה. בתאבון." אף אחד לא קיבל
שום תשובה וכולם חלקו את ההרגשה המזוויעה שמעלימים מהם מידע,
מן הסתם חיוני, אבל אחרי שיחת האיימים של אתמול, אף אחד לא
העיז לשאול שאלות וכולם פשוט התחילו לאכול, בלי לשים לב שהם
אוכלים בערך כפול מבדרך כלל.