אולי תקומי מחר בבוקר.
ואולי לא.
אבל אם תקומי, בטח יכאב לך הראש.
ואז ייפתח לו בשגרתיות מגוחכת עוד יום שיתווסף למונה ימייך
הספורים.
את יודעת שתמותי בקרוב, אז מה הטעם להמשיך לסבול?
מילא היית מאושרת...
אבל את לא.
את מוצאת את עצמך טובעת במים מלוכלכים,
כמו היית נמלה שנקלעה לשלולית אימתנית.
ובמקום להרים את הראש מעל המים
את משלימה עם גורלך. כאילו הגיע לך ככה לסבול.
את נחנקת מהרחמים העצמיים שאופפים אותך 25 שעות ביממה.
היחנקי!
גם ככה את רק מפרה את איזון הסימביוזה עם הטבע.
חיה לחינם. כל כך מיותרת. שואפת חמצן שלא נקלט במוחך הדל.
הופכת את החיים לכל האנשים הסובבים אותך.
אפילו כשסיפרת שכואב לך, הם לא הקשיבו.
הם ליטפו את ראשך ברחמים. הם אמרו "יהיה טוב".
מילותיהם יבשו, ונפשך נרטבה.
הם עזבו כבר יום אחרי. הניחו לך לטבוע בשלולית שלך.


אולי תפסיקי להביט בי כך?
עינייך עושות לי להרגיש אשמה כנציגת האנושות.
את רוצה שארחם עלייך? לא די לך ברחמים העצמיים שלך?
אז רק שתדעי, שזה סתם מעצבן אותי לראות אותך כך.
את סובלת.
לא כולם צריכים לסבול איתך.
אז...  פשוט אל תספרי לאף אחד. ואז אף אחד לא יידע, ולא יסבול
את סבלך.
ולא יידע דברים שאת מנסה להדחיק.
תתחילי לשכוח את הדברים, ולא להדחיקם.
אולי אז, תסבלי פחות. ותהיי נסבלת יותר.


את אבודה.
אולי כדאי בכלל שתיעלמי מן העולם.
שתתאבדי.
את הרי מתיימרת לדעת הכל. אפילו להתאבד בדרך מתוחכמת.
את מתרברבת לך כל הזמן שלמדת בשיעורי ביוכימיה להרכיב ציאניד.
אז הנה ההזדמנות שלך,
נראה כמה הקשבת בשיעורי ביוכימיה.


ואז...
אולי מחר בבוקר את תקומי.
ואולי לא.
אבל אם לא תקומי, גם לא יכאב לך הראש.
ושגרת היום המגוחכת, תישבר.