היא מתקדמת לעברי.
אני לא כל-כך רואה אותה, די חשוך, למרות הפנסים, אבל אני מזהה
שזו דמות של בחורה, רזה וחטובה. והיא מתקדמת לעברי.
ידעתי שהיא תעצור. בדרך-כלל בחורות רזות וחטובות עוברות לידי
בלי להניד עף-עף, נותנות לי לבהות בהן כמה שניות עד שהן יוצאות
מטווח הראיה שלי, ובטוח שלא עכשיו, בשעה כה מאוחרת בלילה.

אבל היא עצרה. היא עצרה, והסתכלה עלי.
היא לא רק הייתה רזה, או חטובה. היא הייתה מהממת. לא יופי
דוגמני או מלאכותי, יופי פשוט כזה.
היא הייתה מהממת.

אני מתקדם, והיא עוצרת. זה היה מוזר, אבל משום מה הרגליים שלי
החליטו לעצור גם-כן.
"השעה שתיים וחצ..."
- "לא באתי בשביל השעה" היא הפסיקה אותי. "באתי לקחת אותך".
ממש לא הבנתי, מה? כנראה שזו השעה המאוחרת הזו. כשיצאתי מההלם,
וכשהנחתי שזו באמת השעה, פלטתי:
"מה?".
- "באתי לקחת אותך". היא חזרה.
- "תראי", אמרתי, "השעה שתיים ו..." - "לא מעניינת אותי
השעה!" תקפה. "באתי לקחת אותך, בוא, בוא איתי".
- "תראי", החיוך שלי כבר החל להמחק, לא רציתי לעמוד שם עם כל
השקיות האלה. "אני לא יודע מי את, או מה את רוצה ממני, אבל אני
חושב שאני פשוט אלך הבייתה... טוב?"
- "אני... א... אני מצטערת, סליחה..." איך שהתחלתי ללכת היא
הוסיפה:
"אני מצטערת, אבל אתה צריך לבוא איתי... אני ממש מצטערת...".

בכל יום אחר הייתי מסכים, בקלות הייתי נסחף אל העיניים שלה...
לעזאזל, היא הייתה כל-כך יפה.... אבל לא היום. היום היה משהו
מיוחד, אולי זה בגלל שהייתי סוף סוף מאושר אחרי הרבה זמן,
ואולי בגלל המסיבה... בכל אופן, לא היום.
"אני מצטער, אני לא יודע מי את או מה את רוצה ממני, אני לא
שווה את זה... תאמיני לי... אני לא יכול... באמת שלא...".
היא תפסה לי את היד.

היה במגע שלה משהו מיוחד, שונה מכל מה שהרגשתי אי פעם. זה היה
מגע שאמר אל תדאג, לא אפגע בך, תן לי קצת ואעשה אותך מאושר, רק
קצת...
"שוב", היא חזרה. "אני מצטערת, אני ממש לא רוצה לעשות את זה.
תבין, בכל יום אחר לא הייתי כאן, לא הייתי עושה את זה, אבל זה
בגלל שזה היום.... שוב.... סליחה...".
המגע היה מוכר, הוא היה טוב אבל היה בו סטייה, משהו לא בסדר,
הדבר זה גרם לי להוציא את היד שלי במהירות.
"זאת את נכון?", כעסתי. "זאת את... איפה היית כל החיים שלי?
הא?! איפה היית בחטיבה שפוצצו אותי במכות? הא?! איפה היית
בכיתה כשמיכל דחתה אותי? הא?! כשהפנו לי גב? שלא זכיתי בלוטו?
איפה את היית? איפה?!".
כעסתי. בצדק. אחרי כל-כך הרבה זמן, כל-כך הרבה כעס, לא הייתי
נותן לה את זה בלי מאבק. לא.

ראיתי את הדמעות בעיניים שלה. למרות הכל היא לא רצתה בזה, זה
לא היה תלוי בה. העיניים שלה הראו הרבה עצב. הרבה.
הפעם היא שתקה, היא רק לקחה את ידי והחזיקה אותה.
הפעם, במגע הזה, הכל הסתדר, הבנתי. זה לא בגלל סיבה כלשהיא, זה
לא בגלל שנפלתי, או נפצעתי או שחליתי, פשוט כך זה היה אמור
להיות, זה היה נכון, הכל היה מובן פתאום, כאילו הפאזל של החיים
שלי הושלם. זה היה, איך אני אגיד, "עצב מתוק" שכזה, כך הרגשתי.
אי אפשר היה לעצור את זה.
היא לקחה את ידי שוב. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ונשקה על
לחי.
הפלתי את שקיות הסופר שהכילו מעט עוגה וכמה מכתבים.
התחלנו ללכת.

כשראיתי את שניהם הולכים הרגשתי משהו. זה היה עצב מתוק, אם אני
לא טועה. כן, זה מה שזה היה. המשכתי להסתכל על שניהם עד שנעלמו
מפינת הרחוב, תחת האורות העמומים. אף אחד מהם לא היה מאושר,
אבל זה היה אמור להיות, כך זה היה צריך להיות, זה היה נכון.
המשכתי להסתכל עוד כמה רגעים אחרי שנעלמו. ידעתי שלא אראה אותם
שוב, אף אחד מהם. אבל ישבתי.

ואולי, רק אולי, אם אני אמשיך להתבונן, אולי היא תבוא, המלאך
שלי.