"אתה לא מתגעגע אליי?" שאלתי בקול חמוץ.
"מתגעגע אלייך,אבל לא כמו שאת חושבת" ענית לי בטון בטוח.
זה נגמר בנינו, וכך נגמרה שיחת הטלפון האחרונה. אני יושבת
וחושבת לעצמי איזה בזבוז. איזה בנאדם אתה. כל כך מדהים. כל כך
חכם. יכולת להעניק לי כל כך הרבה, יכולתי להעניק לך. אבל תמיד
אותו סיפור איתי. בורחת בדקה התשעים. קצת קשה לי ואני הולכת.
ככה זה אצלי בקשרים. בכלום אחר לא. רק בקשרים. אני לא מבינה
למה וכנראה שלעולם לא אבין. אומרים שיש הרבה דגים בים, אני
תוהה האם פיספסתי את שלי. הצלחת בקסם המיוחד שלך להצחיק
אותי,לקחת אותי למקומות שאחר לפניך לא לקח, ובעיקר חשפת בפניי
מעצמך,דבר שאין לך מושג עד כמה אני מעריכה. עוברת מחשבה
בראשי,האם לתת לך את המכתב או לא, אך היא מייד מתפוגגת כמו
שהתפוגגת אתה מעולמי. הדברים התחילו ונסתיימו מהר. מהר מדי.
תוך יום היינו ותוך חודשיים כבר לא. אני מתגעגעת אלייך. רק
רציתי שתדע. אני חושבת עלייך ומדמיינת אותך קצת לפני שאני
נרדמת. השארת אצלי חולצה,אמרת שאם הייתי נותנת קצת יותר היית
משאיר גם את הלב. לא נתתי ואתה,לקחת. ועכשיו חולצתך ספוגה
בדימעותיי ובריח שלך. אתה מבין? אנחנו שנינו על חולצת טריקו.
הייתי  מעדיפה את שנינו במקום אחר. אוי הייתי רוצה לחבק אותך.
לנשק אותך. אבל לא. ה"כבוד" האידיוטי שלי לא נותן לי להתקשר
בשנית,או אולי זהו הפחד מאכזבה נוספת.
אולי אתה באמת לא בשבילי ואני לא בשבילך. אולי. לא נדע, כי לא
נסינו. אני לא מאשימה אותך בכלום, האשמה מוטלת עליי, שכן לא
עשיתי דבר או חצי דבר כדי לתת לך להרגיש אותי,להבין אותי. אני
רוצה שתדע שאתה יקר לי.

וההפסד הוא כולו של שנינו.
בעצם,אולי כן ואולי לא,כמו שאני תמיד אומרת.

שלך (אולי כן/אולי לא)
אני.