שרלוט ברחה.
שרלוט התחילה לרוץ.
היא רצה מהר.
ועוד יותר מהר...
היא לא ידעה לאן היא רצה , אבל היא המשיכה והמשיכה -
אי הידיעה האטה את הקצב של שרלוט,
היא חששה.
הפסיקה לרוץ בהדרגתיות עד
שנעצרה.

שרלוט החלה לבכות, שרלוט החלה מתייפחת.
היא בכתה על מר גורלה האכזר
על העצב שחתר לחלל
על רוחב ליבה
שנהייה
צר.

שרלוט הביטה לשמיים התכולים והביעה תחינה:
"הוי שמי-פלא בהירים, האין הרוח הקסום הנושב בכם
מטהר אתכם?  וכי מדוע תשלחו שיטנה ללב האדמה?"

צדודית פניה היו אפלים כצל הירח הנחבא.
והיא דמתה לציפור,
ציפור בודדה.