איזמרלדה

והשקט נגעש.
מסתמן, מצטייר ומתמם לו
בתוך השאלה.

בוכה בוחכת, היא הייתה שלי-שלו.
   ישנה רק שלווה. עיני-בובה בערפל, יד פלסטיק כרותה, לנוכח
החושך איבסן. גם לי אמרו שהוא הגזים עם הפמינזם.

מאחור התנגנה המנגינה של התיכף.
  רק עוד תכף, הוא פה בא.

טפטופים של עוד ניבטו.
   והנבל נמרח, נערף ונערם, בין... מה זה בעצם? מנהרות
פורצלן. אפילו לא כחולות. שחורות בשמש.
  בטח, הכל שחור בשמש.

הטלוויזיה של הדם שלה רצח אותי.
 מבעבע מהידיים המרקדות-נרעדות. וגם דם זה נדוש.

שפתיים מרפרפות בהלם, הסירנה של חוף האוחזים בעבר.
והאוזניים דממו נכבות.

שקט. פאק, עוד סטיגמה בנאלית.
ובוכיית האיזדרכת, נשטפת כמשתפת פעולה.

אפרוחי הרוח והרעפל, הם רוח עיוועים.
 אז הוא לא יכל לומר משתגעים.
ומסתמאים היום באותו מכחול מנהרות פורצלן-שנהב עיניה, אם תרצו
מילה אחרת ללילה.

   וידך והדיבורים שלך, עוד מגששים בי, מתירים את התו.
                פה פעמון לוחש לי סתירה וקללה נכזבת.

צעד נדבך דועך, אחד אחורה. (נדבק בי, כמו חרא מהכביש המהיר של
העירנות.) בלא הסתה אל העבר.
 החיוך כל כך טוב-מר.

דום צעצועים. אני יודעת שכבר אמרתי. נחפץ, מוצלף, נשבר ונחתך
עם הפוף של נעליה.
     

             אגב, להתראות ילדון-שדון אהוב.



        יש לי מראה

וזה היה שם
  שנטרף כך שהזאבים פקחו עיניים.
  ונטמאו כבר נפרץ העורק.
  ונותר רק החוצה.

ש...
 אם נהיה-נטרוף-מספיק את הקול של עצמנו.
 נוכל, לשמוע את דממת האימה.
    השכל.
      הטעם.
        ההגיון.

שתי וערב של מסגרת תמונות, ישגו וישגעו לנצח-חיתוך רגע-עד.


           אוטיס-אוקטפוס
          הממלכה של התמנונים.

היא ממלכה של צדק.
וכולם שולחים ידיים
לכיוון האמת.
חבל שהיא נטרפת.
רק נמוגה ונפטרת.



        עוד עד

דחף פתאומי שלי לצעוק
   בשם
ולהיעלם ולהיעלם.
כי אין עוד שם, או כאילו.
יש בעצם שריקה
אחת וקריצה.
והלכתי,
     כי בעצם


יוסי:
יוסי הם קראו, השם שלי הוא של כולם, כי כולם הלכו. ונטעו בקול
(/בחו"ל) כי יוסי ילד גדול.
  כל כך גדול,
  שלא ידע לקרוא במשקפיים (למרות שיוסי זה שם של מישהו עם
משקפיים).