דלת החנות נפתחה בחריקה עדינה וצלצול של שני פעמונים ישנים.
החדר, שהיה מחובר לאותה דלת עץ ישנה, היה מואר באור אדום-כתום
של מנורת תיקרה, ובעוד מספר נרות בודדים, שללא ספק הוסיפו נופך
קסום לחנות הספרים הישנה. מקצה החדר הקטן, מאחורי ערמת ספרים
גדולה, התרומם לו לאיטו ראשו המקריח של מוכר החנות. היא התקרבה
אליו כעת, בצעדים איטיים, והם שניהם הביטו אחד אל השני בהכרה
הדדית והבנה הדדית.
"ערב טוב לך" אמרה למוכר כמו שאמרה לו בשאר אינספור הפעמים
שהלכה בדרך הזו, "באתי להחזיר את הספר ששאלתי"
"כבר סיימת?" הוא שאל את השאלה הרטורית בחיוך עצוב.
"כן..." ענתה בעייפות. "יש לך אולי משהו חדש?"
"לא מאז אתמול יקירתי, לא..." אמר והביט בתנועות העדינות שלה
בסבלנות
"טוב..." נאנחה "אני מניחה שאני אקח את זה..." והרימה את אחד
מהספרים הכבדים יותר שעמדו על הדלפק.
"את זה?" הוא שאל בהפתעה, "אבל כבר קראת אותו פעמיים..."
"כן" ענתה לו, "אבל זה הספר האהוב עליי", והעבירה את ידה
באיטיות ועדינות על הכריכה הקשה.
הוא שוב חייך לכיוונה חיוך עצוב. "את יודעת מה? אם את כל כך
אוהבת אותו, הוא שלך..."
"אבל..."
"אני מתעקש!"
היא חיפשה דרך לסרב כמובן, אבל היא גילתה שהייתה עייפה מדי
באותו רגע מכדי למנוע אדיבות של אחרים כלפיה. והיא באמת אהבה
את הספר הזה... היא הנהנה בראשה ומלמלה משהו ששניהם הבינו
כהכרת תודה, והחלה לגרור את צעדיה אל מחוץ לחנות, אל הרחוב הקר
- שחיכה רק בשבילה.
כעת החלה יולי לחזור על צעדיה, ולנוע בחזרה אל כיוון הבית שלה
- מוכנה להעביר עוד ערב שקט עם אהוביה האמיתיים. היא תדליק זוג
נרות, ותסדר לעצמה כוס יין אדום יוקרתי, ואולי אפילו ערמת
ממחטות, ותמקם את עצמה על המרפסת האהובה שלה - שם היא תקרא עוד
סיפור אהבה אל תוך הלילה.
היא כל כך סבלה, כל פעם מחדש, כאשר הייתה קוראת על אותו רגש,
ואותם סיפורים נפלאים שנכרכים סביבו. אבל היא ידעה טוב מאוד
שהיא לא מסוגלת להפסיק - וגם לא רצתה. זו הייתה ההתמכרות שלה -
האובססיה שלה. היא הקדישה את זמנה והערכתה לספרים מגיל כל כך
צעיר - והם בתמורה הגדירו אותה, ואת תשוקותיה. אם תאבד אותם,
חשבה לעצמה במעמקי נפשה, תאבד גם את עצמה.
היא פחדה לתת לו שם - לרגש הזה, אבל ידעה טוב מאוד את השם שלו.
היא פחדה שאם תהגה אותו על שפתיה, אם תעלה אותו באוב אל עולם
המציאות, לא יחזיק מעמד - ויגווע - וככה תתפוגג האשליה סביבה
בנתה יולי את החלומות שלה.
אז היא חיכתה, והתפללה, לאותו אחד שיגיע ויסחוף אותה מהרגליים
שלה לעננים ויאמר לה כמה היא יפה ומדהימה... אבל המרפסת של
יולי גבוהה מעל לקרקע, והרגש היחיד שהכירה ברגעים האינטימיים
ביותר שלה עם עצמה - הוא ייאוש.
מתוך ערפל המחשבות שהציפו אותה, היא שמעה קול מהמרחק, "חכי
רגע".
"חכי!" נשמע הקול המתנשף, שגרם לה להסתובב לאחור.
בחושך היא ראתה דמות גברית נעה לכיוונה. הולכת, ומתקרבת,
ומגבשת לעצמה פרצוף.
"אני שמח שמצאתי אותך", אמר והתנשף, "אני מחפש אותך מאז
שנפגשנו. זוכרת? הבחור המקסים שנתקעת בו?"
היא שמעה את החיוך הנעים שבקול שלו, אבל עדיין בחרה להתעלם
וניסתה להפנות את מבטה לעבר הדרך.
"היי, חכי" הוא אמר, "אני אפסיק להציק לך, באמת... אם רק תראי
לי... מה את קוראת...?"
בחוסר רצון, היא הפנתה אליו את כריכת הספר, ובטעות גם הסתכלה
על הפנים שלו - ישירות אל זוג עיניים כחולות גדולות.
הוא חייך חיוך רחב, "את יודעת, זה אחד מהספרים האהובים עליי...
תגידי, מה דעתך..."
"לא, לא תודה לך", קטעה אותו בטון קר, "אני באמת צריכה להגיע
הביתה."
"אז אולי אני אלווה אותך...?"
"לא... זה בסדר, תודה."
וברגע שלקחה את הנשימה שסגרה את המשפט, ובראשה ראתה את עצמה
כבר ממשיכה בדרך, התנפץ קול רעם מעל שניהם, וגשם כבד החל לרדת
על שניהם.
הפנים שלו קרנו לנוכח הגשם הכבד, "אני מניח שזה גורל", אמר
בחיוך ופתח את המטריה שלו. מטריה לבנה גדולה. "עכשיו אני חייב
ללוות אותך הביתה"
"אתה חמוד", ענתה לו, והפעם הביטה ישירות אל העיניים שלו, "אבל
לא תודה..."
יולי הפנתה מבט אל עבר הרחוב הגשום, סגרה את המעיל שלה והמשיכה
ללכת לכיוון הבית.
סופגת את הגשם הכבד יחד עם הדמעות שלא הצליחו לחדור מעבר
לחומה, אבל הציפו אותה מבפנים.
הולכת, כדי לקרוא עוד סיפור אהבה רומנטי לאור נרות, ולבכות
בדממה על האהבה - שמעולם לא מצאה
אותה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.