מוקדש לכל יוצרי המוסיקה באשר הם


אני צריך לכתוב לכל הימים שהיו ועכשיו וגם אלה שיהיו. מגילות
כמו של אנשים חשובים שמקריאים מדפים לבנים המון מילים חכמות.
אני רוצה חורף. אני כל הזמן אומר שאני רוצה חורף. אני רוצה
לחזור למי שהייתי, לאהוב את כל מי שמסביבי, לחוות את הצלילים.
לגעת בהרמוניה מושלמת. לנגן תווים שיתחברו למנגינות. להגיע
למרחקים. לאלתר בלה מינור ולחכות שהדמעות יברחו מהעיניים.
פעם חלמתי שניגנתי צבעים וטעמים. אנשים לא כלכך יודעים איך
לקבל את זה כשמספרים להם, חושבים שזה איזה שיגעון חולף, משהו
של נגני גיטרה שלא עוזבים אותה לרגע, והאצבעות שלהן זזות לפי
הקצב בכל רגע, אפילו בחלומות.
כשהעיניים נעצמות אני משתדל למחוק את הפנים שלה. אבל כמו
המוסיקה, היא לא פוסקת. עיניה נעצמות כשהרוח נושבת,אם לא יעצמו
הן בטח ידמעו. רגלייה פוסעות בשלוליות ענקיות והרעש של הגשם
מתערבב עם הריח והצלילים שהגיטרה מנגנת. אני כותב לה כשאני
מנסה להבין אותה, ולמה היא חומקת מבין אצבעותיי בדיוק כשהיתה
כבר איתי. המגירה שלי כמעט ולא נסגרת בגלל ערימת המכתבים
ששוכבת שם, מעולם לא שלחתי לה מכתב.
קשה לי לתאר נופים שעוצרים לי את הנשימה. כמו מה שראיתי מהמטוס
בדרך לארץ אחרת, איפה שחורף תמיד. או מה שמחזה הגלים המתנפצים
על החוף עושה לי להרגיש.
אני רק תופר את כל התחושות לצלילים, מלודיות נוגות, צלילים
שקטים.
מנגינה אחת שנדמה שאף פעם לא תפסק.