פגשתי אתמול את קושה.
קושה היא כלבה שנראית בדיוק כמו רוטווילר, אבל יש בה גם גולדן
וטוענים שבגלל זה היא קטנה. אני חושבת שקושה קטנה כי הרעיבו
אותה שהיא היתה גור.
קושה בת שנתיים והיא כולה מקופלת, דחוקה לפינה ולקיר, אני בוכה
שאני כותבת את זה. לקחו אותה מ-SOS חיות לפני חצי שנה אחרי
התעללות קשה. קושה נמצאת כבר חצי שנה בבית שאוהב אותה, הבעלים
שלה לא נותנת לה לרגע להיות לבד. אבל כשבאתי ללטף אותה, כי אני
לא יכולה לראות חיה מבלי ללטף אותה, קושה הסתכלה עלי בעיניים
מבועתות, העיניים שלה לא אמרו לי "אל תתקרבי", הם פשוט התמלאו
פחד. אז מילאתי את רצון העיניים וכיבדתי את הגבולות שלה, משהו
שמישהו אחר, שיכול להיות רק בן-אדם, לא עשה.
אני לא מבינה אתכם. פשוט לא מבינה. איך אתם עושים את זה. איך
אתם הופכים את האחר, שרצה רק לחיות, לשמוח ולשחק, לצל של עצמו.
איך אתם עושים את זה לבעלי חיים, לילדים שלכם, לאנשים שאתה
אוהבים, לעצמכם? איך אפשר לקחת נשמה כ"כ טהורה כמו שיש רק
לבע"ח ולעוות ולהשחית אותה ולמלא אותה פחד כ"כ עז, איך אתם
גורמים לכלב רצון למות? הכלבה הזו לא משחקת עם כלבים אחרים, לא
אוכלת בחדווה, לא מכשכשת בזנבה היא רק מתאיינת אל הקיר, כמה
שיותר, עד כמה שלא יראו אותה. אם היתה יכולה היתה חיה בקיר, או
אולי נדרסת בכוונה אם היתה מסוגלת לצאת מהפינה שלה. ואמרו לי
שהיא עוד השתפרה בחצי שנה האחרונה, שהפרווה המבריקה שלה היום
בכלל לא הייתה קיימת אז. שהפחד עוד היה יותר תהומי, שהכיווץ
עוד היה יותר מכווץ. קשה לי אפילו לדמיין את זה. קשה לי לדמיין
שאנחנו יכולים להיות כ"כ אכזריים. שאני יכולה להיות כ"כ
אכזרית.
פעם שהייתי בלימודים, ראיתי בחור שמן ומכוער בועט בחתול
ג'ינג'י ומעיף אותו לשמיים כמו כדורגל, החתול צרח ונעלם. רגע
עמדתי משותקת לחלוטין, לא יכולתי לנשום. הבחור עמד מוקף בחבורה
של לפחות 10 ארסים כבדים בני 17 בערך, ואני שאמנם אני לא בחורה
קטנה, אבל גם לא כ"כ גדולה, לא חשבתי, לא יכולתי לחשוב, כי אז
הייתי נעצרת, נבהלת. במקום זה רצתי אליו ופשוט התחלתי להחטיף
לו מכות, אם הייתי יכולה הייתי הורגת אותו ממכות. הוא עמד בהלם
ולא הבין מה אני רוצה, זה כ"כ לגיטימי ומשעשע לבעוט בחתול.
אח"כ רצתי להתקשר למשטרה שיעשו משהו, שיכלאו את החיה האנושית
הזו שלא יוכל יותר להזיק לאף חתול אחר בעולם. והם צחקו עלי,
פשוט צחקו.
אני חושבת גם על כל האנשים שפוחדים מחיות, כן גם אתם, חבריי,
שהחיות יקפצו עליכם, שהחיות ינשכו אתכם. אף חיה בעולם לא תעשה
לכם דבר אם לא תעשו לה קודם, אם לא תחנכו אותה בצלמכם ובדמותכם
לרוע, לאכזריות, לכאב. היה פעם סרט מדהים ספרדי שאני לא זוכרת
איך קוראים לו, על רוצח שאהב כלבים בכל ליבו שמאמץ כלב רוצח,
שרוצח את כל כלביו. הרוצח מבין שזה עונשו, שזה העונש של כולכם.
שהוא לא יכול לרצוח מבלי שיקחו ממנו את הדבר היחיד בעולם שהוא
אוהב. חבל שאתם לא מבינים את זה. חבל שלא הבנתי את זה פעם.

ואני חושבת על עצמי, שהרבצתי פעם למישהו שאהבתי רק כי הוא לא
הבין, כי לא יכולתי להכיל את העומס הרגשי הזה, כי המילים לא
הצליחו להביע, כי פחדתי שהוא ילך, ואני חושבת על הבחור שהרבצתי
לו אז למרות שנשבעתי שעולם לא ארים יותר יד על מישהו. ועל
החתולה האפורה, היפה והגאה שלי. שמצאתי אותה פצועה ברחוב
כשהייתה בת חודשיים ומאז היא לא מפסיקה לנשוך ואיך במשך שנים
הייתי נותנת לה מכות קטנות כאלה בכל פעם שהיא היתה נושכת רק
כדי לחנך אותה. אבל אי אפשר לחנך במכות.
לפני שלוש שנים הגעתי למסקנה שהמכות הקטנות האלו רק גרמו לה
להתרחק ממני, רק גרמו לה לפחד מהיד שלי. אבל הן לא היו מספיק
חזקות על מנת שהיא לא תישן על הראש שלי בלילה (היום כבר אין
מקום על הכרית, היא גדולה מדי) ולכן לקח לי חמש שנים תמימות
להבין. ואז הפסקתי, לא נתתי לה מאז אף מכה. והיא עדיין נושכת
אותי, נושכת ומלקלקת לסרוגין, מה לעשות חתולה אורלית. היום היא
אוהבת אותי בטירוף, לא משנה איפה אני יושבת, לאן אני הולכת
בבית, היא אחרי והיום היא גם פחות פוחדת מאנשים אחרים - אז
כנראה שזו היתה אשמתי. ואז הבנתי שרק באהבה אפשר, ולחנך זו
מילה שאני צריכה להוציא מהלקסיקון הפרטי שלי כי אי אפשר לחנך
אפשר רק ללמד, ורק את מי שבאמת רוצה ללמוד.
אני מקווה שאני לא אשכח את זה יותר אף פעם.