יום העצמאות ה - 53 למדינת ישראל. אז מה עושים?
אני - אצל ההורים
(לא הייתי בפסח בכלל והמצב כבר אקוטי - תיכף ינשלו אותי מכל
הירושה שאין)
היא - אצל החבר שלה
(כן, יש אחד כזה, לא, אני לא רוצה לדבר על זה).

זה מה שהיה אמור להיות...


פרק ראשון
ובו יסופר על משאלות שמתגשמות,
נסיעות באישון לילה ומשואות של יום העצמאות

(יושבת על הספה אצל ההורים ומרחמת על עצמי, טקס השאת המשואות
נגמר ואין יותר למה לשאוף בחג הזה בלעדיה).

אנחנו - כל הזמן בטלפון (מצב רגיל)
- אז את חוגגת את יום העצמאות בירושלים שלי?
(שואלת כאילו אני לא יודעת וכאילו לא דיברנו על זה אלף פעם
בערך).
- אמרתי לך שאת מוזמנת...
- את יודעת שזה לא ממש נכון.
(לא רוצה לבלות ביחד עם החבר...).
- למה לא?
- (מחשבה שפורצת החוצה בלי חשוב) בואי לקחת אותי.
- מה?
- לא משנה, תשכחי, מחשבה שיצאה בטעות.
- את רוצה שאני אבוא?
- השתגעת?
(כן, רוצה להיות איתך).
- את שם?
- כן.
- לבוא או לא?
- את רוצה לבוא?
(שאלה של תיכוניסטית חסרת ביטחון)
- כן.
- (בשקט) בואי.

פרק שני
ובו יסופר על נסיעה חפוזה
ותשוקה מתפרצת
(נו, איך אפשר בלי?!...)

(חלפה כשעה וחצי, לפחות חמש שיחות טלפון מהדרך, היא הלכה קצת
לאיבוד כשניסתה לקצר את הדרך, מדי פעם יש ניתוקים וגם - מתאפרת
לכבודה ולכבוד החברים שלה, מחפשת לי מקום לישון בעיר הקודש
אחרי המסיבונת, תודה לאל על חברות הכי טובות, או יותר נכון -
על ההורים שלהן גם כשהן בתורנות לילה ובכלל לא בבית).

- אני בתוך הקיבוץ.
(רצה החוצה עם התיק כדי שלא תלך לאיבוד).
- (מדווחת) השיחה עם אמא על למה אני נוסעת פתאום במקום להישאר
למסיבה כמתוכנן עברה בשלום.
(מסתבר שאני נעשית טובה בזה...) ואבא, כרגיל, איתי "את יכולה
לעשות מה שאת רוצה, את ילדה גדולה, תעשי חיים".
(אני אוהבת את אבא שלי).
(נכנסת למכונית, אסור לגעת).
- אני אגיד לך ברגע שיהיה מותר לנשק אותי.
(שונאת ארונות, עוד יותר שונאת את הארון של ההורים שלי)
- טוב.
(לא מחליפות מבטים כדי שלא נישבר במקום אסור).
- תסעי לאט, קיבוץ, את יודעת.
- זה לאט וחוצמזה אני כבר נורא רוצה...
- גם אני.
(אנחה משותפת)
(נוסעות בשתיקה, מגעים גנובים)
(צנזורה מטעמי פרטיות)
- כאן מותר.
(ירידה מהירה לשוליים, היא עוצרת בחריקת בלמים).
(נשיקה עמוקה ואינסופית).
- כל כך התגעגעתי.
- חשבתי שאני אשתגע כבר.
- וכבר לא יכולתי יותר...
- אני יודעת..
- אני כל כך שמחה שבאת.
- מצידי אפשר להישאר ככה כל הלילה.
- (מהנהנת) גם מבחינתי.
(מתנתקות מחוסר ברירה ויוצאות לדרך, האיחור שלנו כבר מרקיע
שחקים)
(היד שלי מלטפת את עורפה מה שגורם לה לשכוח לפעמים את הכביש
המפותל והמהירות המופרזת).
- חבל שאת לא יכולה לראות את הנוף, זאת אחת הדרכים הכי יפות
בארץ.
- אין לי מושג איפה אני.
(אני מנסה להסביר ללא הצלחה עד שאנחנו מגיעות לאיזשהו צומת).
- אז למה לא אמרת... כביש מספר...
(ומספר הכביש האמור פורח מזכרוני שנייה אחרי שהיא אומרת... מה
לי ולמספרי כבישים?).
(ממשיכות לסוע, כולנו התרגשות).
- את חושבת שהם כבר הגיעו?
(כי עוד כמה חברים שלהם אמורים להיות שם).
- אני מקווה מאוד שלא... (אנחה) הוא יהרוג אותי, הייתי אמורה
לבוא מוקדם ולעזור.
- (ממלמלת) יהיה בסדר...
- עוד כמה דקות נראה לך שאנחנו מגיעות?
- עשר בערך, אני לא מאמינה שהגענו כל כך מהר.
- (מגחכת לעצמה) אמרתי לך שאני נוסעת מהר.
- מעדיפה לא לחשוב על זה.

פרק שלישי
ובו יסופר על שיחה עם החבר,
זיקוקי די נור
ופגישות מביכות

(הטלפון מצלצל).
הוא - איפה את?
היא - (מעגלת פינות) אוספת אותה מהחברה ומגיעה.
הוא - כולם כבר כאן.
היא - אתה לא יודע איזה עומס יש בכבישים....
הוא - טוב.
(השיחה מסתיימת).
- הוא כל כך כועס, אני שומעת בקול שלו...
-  את מצטערת שבאת לקחת אותי?
(רגש אשם קל בגלל החבר והנסיעה).
- מה פתאום.
- אני כל כך אוהבת אותך.
(אני מעבירה יד מלטפת על לחייה, היא כל כך יפה כשהיא נוהגת ככה
לצידי...).
(מגיעות לירושליים, העיר מלאה זיקוקים)
- הנה הזיקוקים שלך.
(אני מביטה בזיקוקים במבט מזוגג ומובילה אותה ברחובות ילדותי
בדרכנו אליו).
(חונות, נשיקה חטופה, אנחנו עולות במדרגות... ההצגה מתחילה).
- שלום לכולם...
(אני עומדת מאחור, מהוססת מעט למרות שמכירה את רוב הנוכחים).
הוא - (כולו מואר כשהוא מביט עליה) סוף סוף.
- ערב טוב.
הם - ערב טוב וחג שמח.
(שיחות חולין של אנשים שלא ממש מכירים ונפגשים פתאום).
(היא והוא נעלמים לכמה דקות, כשהם חוזרים כל הכעס נעלם ממנו).
(היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת כשהיא איתם, ואולי כמו שהיא חושבת
שהם חושבים שמאפיין אותה. לא יודעת, איתי היא אחרת... מדי פעם
מחליפות מבטים ונגיעות גנובות).

פרק רביעי
ובו יסופר על סרטי מתח ביום העצמאות,
ספות ומה שעליהן
וקצת עליו גם...

(אוכלים אבטיח וצופים בשתיקה בסרט)
הם - אנחנו הולכים, כבר נורא מאוחר ויש עוד דרך ארוכה.
- לא נורא מאוחר.
הם - אנחנו הגענו מזמן...
- כבר אתם הולכים?
הם - אנחנו הגענו בזמן!
(במבט מלא תוכחה).
-  טוב.
(היא מניחה את ראשה על ברכי כצופה בסרט, ידה מלטפת אותי
בהחבא).
הוא - בואי רגע...
- מה?
הוא - (לוחש לה) שימי את הראש עלי.
- ככה יותר נוח לי...
(מסיימים לראות את הסרט, מתחיל סרט אחר. היא נרדמת בחיקי, אני
נרדמת גם... הוא הולך למקלחת).
- כשהוא יצא נלך.
- (מנומנת משהו) טוב.
(נפרדים, אני צועדת קדימה כדי לא לראות איך הוא נושק לה לפני
לכתה).
- נתראה מחר בצהריים אצלנו.
הוא - טוב, מתי להעיר אותך?
- שלא תעיז להתקשר לפני הצהריים.
הוא - (בחיוך של בעל נסיון) טוב.
(השעה כבר ארבע בבוקר בערך).

פרק חמישי
ובו יסופר על טיילת ירושלמית,
יצרים שהתלקחו,
שוטר אחד חמוד וגם שוטרת (קצת נבוכה).

(נכנסות לאוטו, מנסות להחליט מה עושים עכשיו, לא ממש רוצות
להיפרד...)
- את רוצה לסוע הביתה?
- עוד לא.
- אז נטייל קצת בירושליים?
- טוב.
(מובילה אותה בינות רחובות ישנים לעבר הטיילת).
- השתגעת, יש כאן המון אנשים ואני רוצה...
- גם אני. אוף.
- אז לאן?
- לא יודעת, בואי ניסע בכביש הזה...
- את יודעת לאן הוא מוביל?
- לא.
- טוב...
- תעצרי כאן.
(עוצרות במקום שנראה שומם למדי, בצידו של כביש שנראה נטוש
ושקט...)
(אני נושקת לה, היא נושקת לי. אני שולחת את ידי מתחת לחולצתה,
לתוך החצאית... כל כך התגעגעתי).
(מדי פעם מכוניות חולפות לידינו ואנחנו מתעלמות).
- כמעט שכחתי, הבאתי לך את הסיפור שלי שהתפרסם בעיתון...
- (מביטה) וואוו, תקריאי לי?
(היא מתיישבת עלי ועיניה בפני בזמן שהיא מקריאה לי את
הסיפור...)
- (מתחילה לספר) "קמתי בבוקר ופנייך מול פני. ריחות הבוקר
שאחרי נצמדו אלינו כמו ריח של טוסט טרי..."
(אני שוקעת במילים הישנות שמקבלות פתאום נופך חדש כשהיא לצידי,
אני חשה את ההתרגשות גואה בי ובה והיא ממשיכה לספר, כמו קוראת
את המילים לראשונה).
(כשהמילים גוועות אנחנו שותקות רגע ואז היא נושקת לי בעוז).
- כל כך יפה. נכון?!..
(כולי עדיין התרגשות מכך שהסיפור התפרסם ולא איכפת לי בכלל שכל
העולם יודע עכשיו שאני...).
- אני חושבת שכבר קראתי אותו פעם.
- מוזר לשמוע אותו פתאום. אני חושבת שהוא סיפור טוב (אני אומרת
כשגל של חוסר ביטחון שוטף אותי פתאום).
- טוב מאוד.
(ואנחנו שוקעות בהתעלסות בתוך המכונית, כמו זוג תיכוניסטים
נטולי בית... מדי פעם אני מרימה את הראש, מודעת למכוניות
החולפות).
(לפתע עוצרת לצידנו מכונית... אני מרימה את ראשי).
- מישהו עצר לידינו.
- (עודה מתנשמת) מה?
- יש כאן מישהו...
(אנחנו מתבוננות הצידה ורואות שוטר מביט אלינו מתוך ניידת
משטרה. מנסות ליישר את החולצות, להוריד את החצאית... להסתדר
קמעה והיא עוברת למושב הנהג... אני נשכבת אחורה ופני אינם
נראים שכן הכיסא שלי מוטה לאחור).
השוטר - אני מצטער להפריע, אבל אתן עומדות במקום מסוכן. מישהו
עלול להיכנס בכן מאחורה.
- הממ... (נבוך להחריד).
השוטר - בדרך כלל אני לא נוהג להפריע במצבים כאלה...
- אה... (עדיין מתה ממבוכה ובראשה עוברות תמונות על מעצר
והורים שצריכים לבוא ולשלם ערבות...).
השוטר  -  אם אתן רוצות יש בהמשך מקום שאתן יכולות לעמוד בו
בבטחה.
- זה בסדר...
(אני מתאפקת שלא לצחוק במושב ליד).
השוטר - את בטוחה שאת במצב שאת יכולה לנהוג?
- בטוחה.
(השוטר מעיף בנו עוד מבט מודאג ונוסע לו...)
- הממ.. (ופורצת בצחוק היסטרי). ענק! פשוט ענק!
- אני שמחה שזה משעשע אותך.
(כולה מפודחת, אבל אני רואה שגם היא מתחילה לראות את האירוניה
במצב).
- הייתה לידו שוטרת!
- באמת?! לא ראיתי אותה...
- אני חושבת שהיא הייתה נבוכה מדי להשתתף בשיחה.
- אז ניסע?
- ניסע.
(נוסעות קדימה רק בשביל לגלות שחנינו בדיוק 20 מטר לפני תחנת
המשטרה...)
-  הממ...
- זה מצחיק אותך?
- מאוד.
(חוזרות ומשחזרות את כל השיחה המוזרה הזאת עם השוטר).
(מה שבטוח זה שכל נימה של עייפות מאיתנו והלאה...)
- אז מה את רוצה לעשות עכשיו?
- את רוצה לסוע הביתה או להישאר איתי עד שש בבוקר כשיש
אוטובוסים?
- נו, במילא כבר מאוחר... להישאר.
- טוב, אז בואי, נוסעים.
(היא מכניסה את המכונית להילוך).
- לאן?
- אני כבר אכוון אותך.
(נוסעות, אני מצחקקת וגם היא מתחילה לצחקק)

פרק שישי
ובו יסופר על פיפי באוויר הצח,
הבטחות עם שחר
ותפילה.

(מקיפות את העיר העתיקה ויורדות לכיוון הר הזיתים, השחר מתחיל
לעלות...)
- יפה כאן, תאורת אור ירח.
- בואי, אני חייבת להראות לך משהו.
(אני מספרת לה איך בעבודת הקיץ שלי מצאתי את עצמי פתאום מאלתרת
תיור מודרך באיזור בגלל פקק בדרך לאירוע...)
- אני חייבת פיפי.
- איפה?
- ליד הסלע ההוא...
- ואם מישהו יעבור?
- אז הוא יהנה...
(עושה פיפי באוויר הצח).
- לא קר לך?
- כן, אבל בואי לשם, לתצפית.
(עומדות חבוקות ואני מספרת על טיולי הילדות ל"יד אבשלום", לפני
שכל העולם השתגע).
- את יודעת שאת לא הראשונה שמביאה אותי לכאן.
- (דקירה של כאב) אז מה? אבל אני הראשונה שמביאה אותך לכאן
אחרי ששוטר...
- נכון.
(טומנת את פני בחיקה, יש לה ריח טוב כל כך).
- אני כל כך אוהבת אותך.
- אני אוהבת יותר.
(אני אוספת את פניה בין ידי ונשבעת לה אהבת נצח. שם, כשהר
הזיתים בגבי וחומות ירושליים נישאות ממעל. השחר עולה עלינו).
- בואי, קר לי ומתחיל להיות מאוחר...
- טוב.
- את רוצה ללכת לכותל?
- לא.
(נכנסות למכונית בשתיקה. עוברות ליד הכותל. היא עוצרת פתאום).
- בואי, כבר המון זמן שלא התפללתי בכותל.
- טוב.
(יפה שלי, דתייה שלי).
(אנחנו יוצאות מהמכונית ופוסעות לעבר הכותל שלהפתעתי הוא די
הומה אדם. היא מחפשת בין ספרי הקודש הערומים על השולחן ומוציאה
סידור).
- אני צריכה את הנוסח הנכון.
- (מהנהנת) טוב (לי אין מושג בדברים כאלו בכלל).
(יושבות ליד הכותל ואני מתבוננת בה מתפללת, כמה נשים לידנו
מסתכלות עלינו במבט מוזר וחוזרות לתפילה).
- זה לא סידור טוב.
- למה?
- תראי.
(ומראה לי משהו שקשור לנוסח).
- אבל את הולכת לפי ספרד לא?
- כן, אבל זה עדות המזרח...
(היא הולכת וחוזרת ובידה סידור קטן ולבן).
- עכשיו בסדר?
- כן.
(והיא פוצחת בתפילה ומדי פעם מראה לי היכן היא קוראת).
- "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
(אני מתבוננת עליה והיא כל כך יפה, עוטה הוד של קדושה. עיניי
עוקבות אחר שפתיה ואחר המילים בספר שבידה).
- לא אמורים לומר הלל?
- אני רואה שלמדת. כן, אצלנו אומרים הלל ביום העצמאות.
(מחכה שם, קופאת מהקור הירושלמי כשהאישה שאני אוהבת אומרת
תפילה).
- בואי, הולכים.
- סיימת?
- אני לא חושבת שאי פעם אמרתי "שחרית" כל כך מהר.
- את בטוחה? אני יכולה להמשיך לחכות.
- לא, קר לך וסיימתי.
(אנחנו מפנות את גבנו לכותל והולכות משם. אשה שעוברת מולנו
מצקצקת בלשונה).
- רואים עלינו?
- לא, זה בגלל ש...
- בגלל שאנחנו מפנות את הגב?
- כן, זה לא נהוג, אבל זה נראה לי מטופש.
(מביטות לרגע לעבר חפירות הכותל והולכות למכונית המחכה).

פרק שביעי
ובו יסופר על השיבה למציאות,
על געגוע מתחזק ואהבה.

- לאגד?
- כן.
- את רוצה להתקשר הביתה להגיד להם שאת בדרך?
- הם עוד לא ערים, אחר כך...
- טוב.
(שותקות, נעצבות מהפרידה המתקרבת).
- בלילה ניפגש.
- כן.
(נוסעות בשתיקה לעבר התחנה המרכזית, עוצרות בצד ואני הולכת
לצאת לעבר האוטובוס).
- את חושבת שיש לך אוטובוס?
- כן. (מחייכת פתאום) על מי אנחנו עובדות, הרי אנחנו לא רוצות
להיפרד, אני אסע איתך לתל אביב, הרי אני יכולה לקחת אוטובוס גם
משם.
- (מוארת בחיוך) טוב.
(אנחנו מפליגות בדרכנו לעבר העיר ללא הפסקה).
- אולי כדאי ש...
- כן, אני מתקשרת. אבא? רק רציתי שתדעו שנימנמתי קצת  בדרך כי
הייתי עייפה, אבל עכשיו אני בדרך הביתה.
(כן, שתינו נהיות טובות בזה).
(אני מעבירה את ידי על לחייה)
- אני כל כך אוהבת אותך.
- גם אני.
- אני כל כך שמחה שבאת לקחת אותי.
- אהה.
(בתחנה המרכזית אוגרות עוד כמה רגעים של ביחד, מתחבקות...)
- היה כייף.
- כבר לא יכולתי יותר... עכשיו אני אהיה מסוגלת להחזיק מעמד עד
הלילה.
- גם אני, כבר לא יכולתי (אני חוזרת כהד).
- לילה טוב, תתקשרי להגיד לי אם יש לך איך להגיע והכל בסדר.
- טוב, עוד מעט...
- אולי כדאי שאני אמלא דלק, יותר מדי דלק יחסית למרחק שהייתי
אמורה לסוע.
- טוב. תנהגי בזהירות, את נראית עייפה.
- אני...
- גם אני.
(אני יוצאת מהמכונית והולכת לעבר מוניות השירות העומדות בתחנה,
מגניבה מבט לאחור ורואה אותה מכניסה להילוך ונוסעת ממני).
(במונית מודיעה לה שהכל בסדר, היא כבר בפתח הבית).
(אני נוסעת דרומה, במונית נערים שמספרים חוויות ממועדוני
הלילה, יום העצמאות היום).

לחיי אהבתנו, ולתפארת מדינת ישראל!