האין זה חלומו הרטוב של כל גבר למצוא עצמו כזבוב על קיר בחדר
שינה של בחורה שהוא אוהב או מפנטז עליה? ובכן, כך בדיוק מצאתי
עצמי בבוקר קריר אחד, ניצב בפינה רחוקה של תקרת חדרי, קל
כנוצה, מרחף באויר, תרתי משמע, ומביט למטה במחזה מדהים, בו
השחקן הראשי הוא אני, או גופי, כשמסביב מתרוצצים שאר השחקנים,
בחלוקים לבנים, מצויידים במכשירים שונים, מנסים להעיר את גופי
הפרוש פרקדן על מיטת סוכנות ישנה, כשבשלב מסויים הם מצמידים
לחזה זוג אלקטרודות ובעקבותיהן מכת חשמל ששולחת את הגופה מעלה,
כאילו נמצאה בטרנס של מדיטציה טרנסצדנטלית.

כל אותה העת, אני עוקב בשלוות נפש שמיימית אחרי השחקנים עד
לנקודה בה הונחה הגופה על אלונקה וכל הכבודה החלה לעשות דרכה
לעבר בית החולים. רק אז, במין רוח תזזיתית, נשאבתי חזרה ומצאתי
עצמי באותה אלונקה עם מי שעד אז היה גוש בשר חסר תנועה, נשימה
ורוח חיים. זה היה האיחוד הגדול בין הגוף והנפש, והסימן הברור
ביותר שטרם הגיע זמני, ובית דין של מעלה החליט לתת לי הארכה,
מסיבה שעדיין לא ברורה לי דיה.

בדיעבד, התבררה לי העובדה המחרידה שהיתה משתפ"ית שעשתה יד אחת
עם בית דין של מעלה והזמינה את כוחות ההצלה ברגע האחרון. כמו
כן התברר לי, עוד בהיותי ניצב בפינת החדר, כי היו עוד משתפ"ים
שבכוונה לא הגיעו לאזור האסון, כלומר נציגי ארגון זק"א, וכך
הקונספירציה שנרקמה היתה מושלמת.

רק כעבור שבוע התעוררו, הנשמה והגוף, ומצאו עצמם על מיטה אחת
בבית החולים, מחוברים למה שנראה כמכשירי קשר לעולמות רחוקים.
הנשמה והגוף, שמעתה אקרא להם "אני", היו מאוד מבולבלים ולא
הבינו להיכן בדיוק הם נחתו.

השאלה הראשונה ש"אני" שאלתי מהמאושפז ששכב מולי היתה: "האם כבר
חזרתי לבסיס האם?" שאלה מטומטמת, מנותקת מכל עובדות ומציאות,
אבל זה הגיוני כי גם אני הייתי מנותק מהמציאות.  בהדרגה חזרתי
לעולם, נותקתי אט אט ממכשירי ההזנה ושוב הייתי אני, מנסה לעמוד
על שתי רגלי, לא תמיד בהצלחה, אך זו טיבה של כל תרדמת שלאחריה
יש לא מעט הסתייגויות מהחזרה למצב הנורמלי, אבל בסופו של דבר
זה מגיע, ולך אין כל שליטה על כך. יש כמובן להודות לכמה רופאים
ואחיות שהתאמצו למענך.

וישנה בעלת הדירה, שהזכרתי אותה כמשתפ"ית הראשית, הרבה זמן לא
סלחתי לה, ובאחד הימים, כשנתייצב שנינו בעולם שכולו טוב, אגיד
לה מה בדיוק אני חושב עליה.

כשהתאוששתי לגמרי מבחינה פיזית הובלתי אחר כבוד אל קומה עליונה
יותר בבית החולים, למה שנראה לי כהתנסות חדשה לגמרי, כחוויה לא
מוכרת לחלוטין. הכניסה דרך הדלת הכבדה אל תוך העולם החדש נראתה
בעיני הזויה לחלוטין, ואולי אני בעצמי ריחפתי עדיין בלי כל
כיוון או מטרה.  הדבר הממשי היחיד היה כסא הגלגלים עליו
הסיעוני לביתי החדש. הדבר הראשון שקלטה עיני היה הפרוזדור הרחב
מהכניסה ועד סוף המחלקה, והחלונות הענקיים והמרושתים שלא
הותירו שום ספק לגבי כוונתם. כלומר, מפה לא תוכל לעוף או לתכנן
בריחה, שכח מזה כבר עכשיו. וזה בדיוק מה שעשיתי, לא חשבתי על
שום דבר, רק ניסיתי להריח ולקלוט כל שניתן ולהסתגל לסביבתי
החדשה.  מעט מאוד מטען הבאתי עמי, כך שלפחות שמרתי על ניידות
מקסימלית. חיכיתי מעט דקות עד שבאו לדבר ולקלוט אותי אל תוך
המחלקה כחבר מן המניין, כשמיד אחר כך הובילו אותי אל חדרי, אל
מיטתי ואל הארון הקטן שבתוכו יתאכסנו כל אוצרותי. לא הייתי
בודד בחדר, היו עוד כמה בחורים, וחדר שירותים אחד עבור כולם,
ממש כמו חדר ילדים בקיבוץ. לפני הכל החלטתי לעשות את הדבר
היחיד שרציתי וזה להיכנס למיטה ולהתכסות בשמיכה עד מעל לראשי,
כך החל היום הראשון של שארית חיי הבוגרים. הרבה ארועים וחוויות
עברו מאז, כאלה שהותירו חותמם על חיי, וכאלה שחלפו כרוח בריזה
קלילה בלי כל השפעה עליהם, ועל כך עוד ייכתב.