שוב...
כרגיל.
זאת הפעם המיליון שאני מנסה לכתוב סיפור, וזה לא הולך לי...
הפעם זה נוסע.
מעניין למה דווקא עכשיו זה נוסע.
במחשבה שנייה, זה דווקא לא כל כך מפתיע.
גם ב 999,999 הפעמים הקודמות זה לא הלך.
בשליש מבין 999,999 הפעמים הקודמות זה צף על פני...
פניו של מי אלו היו...?
אה, כן... נזכרתי. אלו היו פניו של ההוא מהשטר של ה 100... מאה
משהו.
זה לא עקרוני.
בכל אופן, בתשיעית מבין 999,999 הפעמים הקודמות זה צלע באופן
מעורר גיחוך במורד סמטה חסרת שם עד שלפתע נפל לאוקיינוס שהופיע
שם משום מקום (בכל אופן, כך הוא חשב... הוא כנראה היה צריך
להרכיב משקפיים) וטבע.
ובחמש תשיעיות הפעמים הנותרות מבין 999,999 הפעמים הקודמות זה
ניסה להלך על חבל מתוח, ודי ללא הצלחה, יש לציין, מכיוון שזה
נפל כעבור שתיים עד חמש שניות בכל פעם.
אך מסיבה בלתי מוסברת כלשהי הפעם זה נוסע.
ולא סתם נוסע, אלא במכונית פרארי אדומה מודל 78.
ולא בסתם מכונית פרארי אדומה מודל 78, אלא במכונית פרארי אדומה
מודל 78 על גבי כביש בצבע אדום- שיהיה תואם למכונית.
ולמקרה שתהיתם מי הוא אותו "זה", שמו האמיתי הוא בעצם זרובבל
הרשקוביץ.
אך הוא מעדיף להיקרא "זה".
ולמי שעדיין לא שם לב- אלו הם ראשי התיבות של שמו.
וכפי שאמרתי מקודם, הפעם זה נוסע במכונית פרארי אדומה מודל 78
על גבי כביש בצבע התואם לצבע המכונית.
אני מניחה שזה לא שם לב לכך שהכביש אינו בצבע רגיל, אלא אדום,
מאותה הסיבה שבגללה הוא לא ראה את האוקיינוס בקצה הסמטה חסרת
השם שבה הוא צלע בצורה מעוררת גיחוך.
וכן, ניחשתם נכון, הסיבה היא שהוא לא הרכיב את משקפיו.
ולא מפני שזה עצלן מכדי להרכיב אותם, אלא בגלל שהוא לא ידע
היכן הם.
בעצם הוא בילה שעות בחיפושים אחריהם, אך שכח לחפש במקום הצפוי
ביותר, שבו רובנו מניחים את משקפינו בעת שאנו מסירים אותם
מפנינו- פחית הקולה השנייה משמאל במדף השלישי מלמטה בתוך המקרר
שבקומה הרביעית בביתו של החתול המטורף שגילם את דמותו של החתול
המטורף בספר "עליסה בארץ הפלאות" (ולכל מי שלא ידע- החתול
המטורף זכה בפרס אוסקר על משחקו בעמוד 57 בספר).
עד היום איני מצליחה להבין איך זה לא חשב לחפש שם אחר משקפיו.

ולמי שמתעניין כיצד הגיעו לשם משקפיו של זה- כל זאת אמור היה
להיות מסופר בסיפור אחר, שניסיתי לכתוב בניסיון ה 137,548 שלי
לכתוב סיפור.
אך מכיוון שגם בניסיון הזה זה לא הלך לי, אלא ניסה להלך על חבל
מתוח ונפל כעבור 4.9 שניות (זמן שיא, עד הניסיון ה 795,354 שבו
זה נפל כעבור 5.01 שניות)- כנראה שהסיפור ההוא לא ייכתב לעולם
וגם לעולם לא תדעו כיצד הגיעו משקפיו של אדון זה אל תוך פחית
הקולה השנייה משמאל. בכל אופן, הסיפור ההוא גם לא כל כך
מעניין, כך שנראה לי שתוכלו להמשיך בחייכם כרגיל, גם בלי לקרוא
את אותו סיפור.
וזה היה קטע לא כל כך עקרוני לעלילה על "למה זה לא הבחין בכך
שהכביש שעליו הוא נוסע במכונית הפרארי האדומה שלו אינו בצבע
רגיל?".
ואכן, זה לא הבחין בכך שהכביש הוא אדום, ולא סגול כפי שנהוג
בארץ מולדתו.
בעצם, זה לא הבחין בדבר בזמן נסיעתו במכונית הפרארי האדומה שלו
על הכביש האדום.
זה היה שקוע במחשבות...
הוא הפליג בזיכרונותיו אל אותן 333,343 הפעמים בהן ניסיתי
לכתוב סיפור, והוא, במקום ללכת, צף על פניו של האיש ההוא.
זה הניח שהאיש ההוא כנראה היה מישהו חשוב, כי הדפיסו את פניו
על גבי שטרות של מאה... מאה משהו.
לא עקרוני.
לאחר מכן הוא הפליג בזיכרונותיו אל עבר 111,154 הפעמים בהן
ניסיתי לכתוב סיפור והוא צלע במורד אותה סמטה חסרת שם.
הוא נזכר כיצד הוא צלע וצלע ולפתע הוקף מכל עבריו במי
אוקיינוס.
רק שבוע לאחר כל אחת מאותן פעמים הוא הבין שבעצם היה שם
אוקיינוס שהוא לא ראה.
לאחר שעזב את הזיכרונות האלו, ולאחר שסערה קלה עיכבה אותו מעט,
הוא הפליג אל עבר אותן 555,502 הפעמים בהן ניסיתי לכתוב סיפור
והוא ניסה להלך על חבל מתוח ונפל בכל פעם.
עד היום זה לא מבין מדוע בעצם הוא ניסה כל כך הרבה פעמים להלך
על חבל מתוח, ומדוע המשיך לנסות גם לאחר שנפל בכל פעם.
דרך אגב, הרשת שהייתה פרושה מתחתיו והצילה את חייו 555,502
פעמים זכתה אף היא בפרס אוסקר לניצב הטוב ביותר בסיפור משעמם.

וכן, 555,502 הסיפורים ההם היו ממש משעממים.
זה עגן במפרץ הקרוב ביותר שמצא והחל להתבונן תוך כדי נסיעה
בנוף הנשקף מבעד לחלונות המכונית.
שמיים תכולים, שמש צהובה, עננים לבנבנים, דשא ירוק...
זה החל להתפלא מדוע כל הדברים במקום הזה אינם בצבעים שהוא
התרגל לראות בארץ מולדתו.
מי שמע על שמיים תכולים ולא כתומים? (אולי כל אחד על כדור הארץ
שלא שוכח לחפש את משקפיו בפחית השנייה משמאל???).
לפתע הוא ראה מולו עץ ורוד.
סוף סוף משהו שצבוע בצבע נורמלי!
זה החל לחוש געגועים עזים לארץ מולדתו.
ומרוב געגועים והתרגשות הוא לא שם לב לאן הוא נוסע והתנגש בעץ.

יש!!!
הלכה הפרארי!
אולי בפעם הבאה שאנסה לכתוב סיפור, זה, סוף סוף, יואיל בטובו
לא לעשות דברים שונים ומשונים אלא ללכת, בעיקר כתוצאה מחוסר
פרארי, ואז אוכל להגשים את חלום חיי ולכתוב סיפור הפותח בשורה:

"איש אחד הלך הלך הלך הלך הלך..."