לעיתים אני משתמשת בביטויים "טעם לפגם" או "אנכרוניסטי" שלא
בהקשרם. תמיד קיוויתי שיקום הקורא הנועז שיטיל ספקו בעברית
הלקויה שלי וישלח מכתב זועם למערכת. יהיה אשר יהיה. יהיה זה אף
פרופ' מזוקן לאטימולוגיה. אך בתמורה לגיבוב המשפטים הקלוקלים
שלי, מוצפת המערכת מדי שבוע בתגובותיו של עוז על ביקורתי "פה
ושם בארץ ישראל", או בתגובתה של פרופסורית נרגנת מהעברית,
שאולי אפילו לימדה אותי ספרות לעז לפני שנים- כנראה גם הייתה
מאלו שתעבו אותי ואת סגנוני המתנשא, אלה שציינו בדוקטורט שלי
בעט פרקר אדום "יומרנות מיותרת". ואותה הפרופסורית תכתוב
שדווקא בעיניה שיריה של אגי משעול הם כך ולא ככה, ושאולי "לא
הייתה לה לסטודנטית ראייה היסטורית מקיפה בגין גילה הצעיר?"

כך שולבנו הפרופסורית, אגי משעול, מר עוז, הביטויים הלקויים
ואני באליטה האינטלקטואלית והדעתנית עד בלי סוף של מוסף
הספרות, עיתון "הארץ". וכשאני מדפדפת לעיתים בגיליון סוף
השבוע, כתוב כולו באותיות קטנות ובכותרות קטנות וברעיונות
שגיאים, אני מתעכבת לכמה רגעים על מודעות האבל. ד"ר ירון
ופרופ' יוגב, האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים מבכה את מותכם.
כך קבורים שם האינטלקטואלים על דפי עיתון "הארץ". ולעיתים אני
מדמיינת גם את שמי בין המסגרות השחורות. "דר' אילנה
סוביינובה". טמוע בניחוח הדיו הרעיל. ואני לא אוכל להתחמק
מהרקוויאם הזה, שום צוואה לא תפטור אותי מלהתקמט שם, לפני
פירוטי הנדל"ן. יימצא איזה קולגה נלהב, אח לעט, מערכת "הארץ"
תפרסם בלי ספק הודעה עגמומית על התמוגגותי, כשהלוגו הצנוע בצד.
וכך אספד, עטופה תכריך מצהיב ולוגו אנכרוניסטי.

מר עוז הדיר רגליו מירושלים, ברח ללא חזור לעיירה קופחת של
פרחים ופרחות ומדברים ומדבריות. והחורף הירושלמי, שהיו ימים
שהייתי מלגלגת עליו לעומת החורף המוסקבאי, עתה נדמה לי קר
מתמיד. אני עומדת במגרש הרוסים ומביטה בכנסייה שהגשם שוטף מלטף
אותה. ובי הוא מצליף. גם אני, מר עוז, הייתי רוצה לברוח. אך
איזה דיבוק נוראי דובק בי, תשוקה מטונפת לרוחות העברה של העיר
הזו. התכווצות קרביים נוראית, שעושה את שתינו שותפות גורל.

תמיד הלכתי בירושלים ברגל. היא כמו מאלצת אותי לטופף בעקביי על
מרצפות-חלוקי-הנחל החלקות שלה כמו רקדנית סטפס מטורפת. ואחרי
שהרקידה אותי בשלוליותיה היא כופה אותי אל ביתי. אין לי נחמה
בביתי ואף חתול אין לי בו. איני זקנה.

חלמתי על אדם שיבין כי-
-"אובססיה היא לא רק שם של בושם"
-"מוסקבה לא מאמינה לדמעות"
-"מקהלה: מוטב היה למות ולא לחיות עיוור".