בשעה שעלו בי הרהורים קסומים
לא היה בידי לרושמם
וכשהיה - נעדרתי זיכרון
בכל זאת נותרו בי איזה מהם
ושפתיי, הצרובות ממלח, יעידו
כי היו אלה הנוגים
אפשר שהשארתי סימנים
אך בחלוף הזמן
נעשו ההרים גבוהים יותר
אדמה מחורצת עודנה מתעקשת לכוון את דרכי
אני בוחר בחולות הנודדים
אורחן, רחובות שבנגב, דרך עפר.
לבי אטום בפני אותן ערים
עיניי כהות לצהלות סוסים
הנחמה היחידה היא, כי אינני אשם
התרבות איננה מותירה לי כל ברירה
מלבד זמזום עיקש של שיר נשכח.
האבנים, צהובות ומקומטות כמו דפים בספר עתיק,
מכירות את פניי, מתאימות עצמן לתווי גופי
אני מתרפק עליהן בגעגוע, החום כבר יבוא מאליו
יש להישיר מבט ולומר את ששיערתי זה מכבר
יותר מאשר השאירו הנבטים אחריהם, לא אשאיר
אולי אף פחות מאורו של כוכב מזדקן
אך אין בכוונתי להתלונן, לא ברגע זה.
פגשתי הלך על ציר מורטייה
רזה היה ופניו עטופות מפני גרגרי החול
פס התכלת שהצטייר ברקיע שממול דועך כמו זוג עיניו
עתה, מששכלתי אותו, הגעתי לכדי השלמה
השמש העולה היא אותה השמש
רק הרוח, הנושאת את האבק, משתנה. |
