לפעמים תחושה שחלום הם חיים
והחיים האמיתיים הם אלה שבחלום,
שיער מלאכים מוזהב, שער מחשבות ליבנו
אהבות כמוסות רוקמות עור, גידי אדם
מתים אך לא לנצח
עם הפסקה באמצע,
להתחדשות וחזרה אל כיסא ביתנו
להתעטף בתהילת עבר
וצחוק אדיר שהספיק לו ונדם.
לתפוס חזק עד כאב הציפורניים,
ולא לרצות להרפות
לא בחיים גם לא בחלום.
נעוריי, ואני שגדלתי,
עלומיי שלי,
נערי, אני,
אוחז ולא מרפה,
הולך לישון כי שם אני חי,
צללית בסמטאות עברי לחלומות לבי,
מתנגן לפי קצב פעמוני כל הקולות,
כל הקולות ששמעתי בחיי
שמתנגנים עם השירים שניגנו לי ליבי,
שירים וקולות שנדמה ששכחתי,
שבגדו בי עם זיכרוני האנושי,
ובחלום אני לא נפרד,
לא מתגעגע,
אני שם עם כולם
החיים והמתים,
מטייל בשבילים מתפתלים של שלכת זהובה,
שטיפסה גבוהה ואל גורלה הידוע נפלה
וביקיצה אני מתעורר לעוד יממה,
יממה של לא נודע,
של זמן חולף
ודמותי שרודפת בלי סוף במראה,
רוקדת בסלון עם צילי,
זורעת קנאה בעיניי
ואני לא עומד ממולם
חוזר והולך,
מתעורר ונרדם.
מעגל שכזה.