חלק ראשון
כשאבא שלך הופך לנאצי, או למשהו בסגנון, סביר להניח שילדים
יתרחקו ממך בבית הספר.  כלומר, זה לא שלמישהו היה סיכוי לדעת
אילולא השכנה שלי הייתה צילה, ויש לה פה גדול, במיוחד בדברים
שנראים לה שערורייה. ויהודי טוב, לפחות שהיה טוב, שמגדל שפם
קטן כמו זה של היטלר, מתחיל לברך בגרמנית, מדי פעם מטיף
במרכולת מילים שנשמעות כמו הכחשות שואה, מבטל חגים יהודיים
והנורא מכל- משמיט את הקמת הסוכה בסוכות, דבר שכל יהודי מתגאה
לעשות בחצר בשכונה שלנו, זה לא משהו שיישאר חתום בפיה של צילה.
אז כן, השמועות נפוצות מהר ולי ולאימא שלי אין שום גב לישר
ולהרים פנים מעלה ולהישיר מבט אל השכנים, במיוחד כשאנחנו
יודעות שאין מה לעשות עם זה. אבא השתגע, ואנחנו הקורבנות.
'לגילת יש אבא נאצי', זה המשפט הקבוע שהתחלתי לשמוע מסביבי.
החברה הטובה שלי התחילה לתרץ שהיא צריכה ללכת לפה וללכת לשם
וכך יצא שכל הפסקה הייתי יושבת לבד על הדשא או על הספסל או סתם
נשארת בכיתה, לרב עם עוד ילד אחד שגם לו לא היו חיי חברה, והוא
היחיד שלא הקניט אותי. היינו יושבים בכיתה, ומתנחמים מזה שהחום
בחוץ ואנחנו בפנים במזגן, ולא מעבירים אף מילה בננו. היו לו
משקפיים כמו לי, והוא היה די שמן, אני חושבת שזה מה שגרם לו
להיות מנודה.
ברגע שהתחיל הצלצול הבנים היו נכנסים בשאגה לכיתה ואז הבנות
בחן ובעדנה ובסוף חברה שלי, זאת שהייתה פעם, נכנסה והביטה בי
בראש מורכן, והתיישבה לידי בלית ברירה. כך עברו עלי ימי בית
ספר של שנת י"א המקסימה.

"הנה זאת," שמעתי מאחורי. הם היו שלושה ערסים גדולים עם
שרירים, על פניהם מרוח חיוך טיפשי. אני הייתי פצפונת יחסית
אליהם ובטח שלא מאיימת. המשכתי ללכת לכיוון השער של בית הספר
והם אחריי. לבסוף הסתובבתי.
"מה? אתם צריכים משהו?"
"אווווו יש לה פה זאתי."
"כן בטח אבא שלה מלמד אותה לשנוא יהודים. תגידי את שונאת
אותנו?"
לא אמרתי כלום ורק הסתובבתי, להפתעתי אחד מהם החזיק אותי בכתף,
די חזק.
"אל תהיי חוצפנית, שאלתי אותך אם את שונאת אותנו."
"אני לא מכירה אתכם בכלל, תעזבו אותי."
הערס השלישי גיחך גיחוך מכוער והתקרב אליי. היה לו ריח רע מהפה
ונגעלתי.
"מה שמענו אבא שלך מספר במרכולת שבעצם לא הייתה שואה."
"זה לא נכון, הוא רק אמר על אלוהים שנטש אותם..."
"אלוהים? את רוצה לדבר אתנו על אלוהים? לכי תגידי לאבא שלך הזה
שאלוהים זה לא היטלר..."
"תעזבו אותי כבר!"
"מי זה בכלל אבא שלך, שם לו שפם קטן, אני ראיתי אותו. בקרוב גם
את תציירי על עצמך צלבי קרס, אנחנו לא רוצים נאציות קטנות
ומכוערות בבית הספר שלנו."
"אתם יודעים בכלל מה זה צלב קרס?" העזתי להגיד אבל אז התחרטתי
על זה כי הם התעצבנו ונראו מאיימים למדי. התפללתי שאימא שלי
תבוא כבר עם המכונית לקחת אותי. היא הייתה צריכה להופיע בכל
רגע.
"תשמעי את אל תתחצפי חצופה קטנה, הא?"
"כן," הוסיף חבר שלו, "לא מפחיד אותנו להביא לך איזה כאפה
לפרצוף."
"אתם סתם גדולים על בנות וילדים חלשים, לכו מפה," אמרתי להם.
אבל אז אחד, הגדול יותר מהם התקרב אלי ונתן לי סטירה חזקה על
הלחי. פלטתי צעקה קטנה ומיששתי את הלחי. היא הייתה אדומה
וכואבת. חשבתי אם לברוח או להישאר ולהמתין לגורלי האכזר.
להפתעתי לא פחדתי מהם, והרגשתי שאני שונאת את אבא שלי יותר
משאני שונאת אותם.
"יאללה משה, בוא נלך, אנחנו נסתבך על זה," אמר חבר שלו. הוא
נראה קצת מודאג מזה שחבר שלו התפרץ עלי ועוד יותר מזה שלא
בכיתי או התפללתי שיעזבו אותי.
"מה השתפנת... תראי," הוא אמר והסתובב אלי, "זאת לא הייתה
סטירה חזקה, אבל פעם הבאה שאת מגנה על אבא שלך, זה לא יהיה
נעים. יאללה בוא נלך."
הם הלכו ואני התחלתי לבכות. מיששתי את הלחי שפחות כאבה והחלטתי
לא לספר לאף אחד. היה מוזר שאיכשהו עמוק בפנים הרגשתי שאולי זה
היה מגיע לי, ואולי באמת הייתי צריכה להפסיק להגן על אבא שלי.

הטלפון צלצל ואף אחד לא טרח לענות. היינו אני אבא ואימא בבית.
משפחת ליבמן. משפחה שהתדרדרה, נודתה ונעשתה בלתי נראית לעיני
החברה. אבא שלי ישב מול הטלוויזיה ועישן את המקטרת שלו. הוא
אמר לאימא שהשם האנס מוצא חן בעיניו והיא גלגלה את העיניים.
לפני לילה שמעתי אותם רבים. אימא שלי אמרה שזה לא עושה לילדה
טוב והוא רק מחריב את היחסים שלהם עם העולם, והוא ענה שלאנשים
אין ראש פתוח והם שונאי חינם, והוא לא עשה רע לאף אחד, מה
שנכון מצד אחד. אימא שלי החלה לבכות ואז אבא שלי ניחם אותה
ונישק אותה ואחר כך כבר לא רציתי לשמוע.
אימא שלי ניסתה להיראות נורמלית לידי ואבא שלי בקושי דיבר
איתי, התקשורת בבית הייתה דפוקה לחלוטין. היה מוזר שהטלפון
מצלצל, כי מי כבר יכול לצלצל אלינו?
"למה אתה לא עונה?" אימא שלי אמרה לאבא שלי.
אבא שלי לא עשה דבר מלבד לבהות בטלוויזיה. הוא נראה בכלל בעולם
אחר, כאילו התרפק על הגעגועים שלו אל העבר.
"אני אענה וזהו," אמרתי ועניתי.
"הלו?"
בהתחלה לא נשמע שום קול ואז קול של גבר מבוגר צעק אל השפופרת:
"נאצים לכו מכאן!" וניתוק.
הנחתי את השפופרת בחזרה והבטתי בה.
"מי זה היה חמודה?" שאלה אימא שלי.
"אחד שרצה להגיד מה הוא חושב עלינו..."
אימא שלי נאנחה.
לפתע נמאס לי מהאדישות של אבא שלי ונעמדתי בינו לבין
הטלוויזיה. הוא הביט בי כאילו התעורר מחלום והרים גבה.
"אתה לא חושב שאתה מגזים אבא?"
"חמודה זוזי מהטלוויזיה, זה לא הזמן."
"אף פעם זה לא הזמן נכון? אני זאת שאין לה זמן, אתה יודע למה?
כי כל היום אני עסוקה בלברוח מילדים בבית ספר שלי."
"על מה את מדברת בכלל?"
"על מה? על זה שבגללך, בגלל השפם המטומטם שלך והביקורים
במרכולת כמה ערסים התחילו להציק לי."
"טוב, את יודעת שיש מנהלת של בית ספר והיא מטפלת בכל."
"אוף תתעורר כבר, כולם שונאים אותנו פה, לא נמאס לך להרוס את
המשפחה שלך?"
אימא שלי שמה יד על הפה שלה כהמומה, ונראה לי שהכאבתי לה עם
המילים שלי. אבל כבר לא היה לי אכפת.
אבא שלי רק אמר באדישות: "גילת, אני חושב שאת פשוט צריכה
להתאמץ להיות קצת יותר ידידותית, יותר חברותית. אני רואה שאת
בכלל לא משתדלת."
באותו רגע קרה דבר מאוד מוזר, לפחות בעיני. הרגשתי את הדם שלי
מתערבב מהר בורידים שלי כשצעקתי: "אוף, הלוואי ותמות", ויצאתי
מהבית בריצה. מה שקרה הוא שפתאום בתחילת הסתיו נשמע רעם אחד
גדול וארוך, לא מתאים ליום הבהיר, ואז התחיל גשם ואני כבר
הצטערתי שברחתי ככה מהבית אבל לא היה שום סיכוי שאני אחזור,
והרגשתי יותר טוב ממה שהרגשתי מעולם. התחלתי לרוץ.

משהו מאוד מוזר התרחש לצד הגשם הפתאומי והעננים שהחשיכו את
השמיים, השכונה שלי נראתה ריקה מאדם ולכן אפשרתי לעצמי לרוץ
בחופשיות לרחוב הבא, שגם הוא באופן מוזר היה ריק מאנשים. אז
המשכתי לרוץ ועצמתי לרגע את העיניים, הייתי כמעט מאושרת, עד
שפתאום הרגשתי שאני נתקלת במישהו, מה שזעזע אותי עד כדי כך
שנפלתי אחורה.
ייצבתי את המשקפיים שלי על העיניים והבטתי למעלה. הוא היה נער
כבן תשע עשרה, גבוה עם תלתלים ועיניים כחולות, מחייך אליי,
עומד בדיוק מעליי והיה נדמה לי שהיה מסביבו הילה. הוא היה
מלאך.
מצחיק שברגע שאמרתי לעצמי שהוא מלאך התכוונתי לזה באמת ובתמים.
הרגשתי משונה מאוד והבטן שלי התערבלה מרב התרגשות ואז הוא
הושיט אליי את היד שלו, שהייתה חמה ויבשה למרות הגשם ומשך אותי
למעלה.
"בואי, אני מכיר מקום מחסה מפני הגשם", אמר לי ומשך אותי
בעקבותיו. השתדלתי לרוץ אחריו למרות שהייתי מלאת חששות. מה אם
זה אנס סדרתי, או מה אם זה פושע שמחופש למלאך, היו הרבה כאלה.
אבל היה משהו מאוד משרה ביטחון במבט שלו ובצורה שהחזיק לי את
היד שפשוט המשכתי לרוץ אחריו.
רצנו עד שהגענו למעין חצר אחורית, של בית שנראה נטוש, ולמרבה
הפלא בחצר האחורית היה שביל קטן, כמעט נסתר מהעין, שהנער הוביל
אותי יותר ויותר אל תוך שיחים. בתוכם היה ממש מחנה קטן, משהו
סגור עם עצים ושיחים, עם כמה ספות ושטיחים קטנים על האדמה
ומנורה מאולתרת. עמדנו שנינו וניסיתי להחזיר לעצמי את הנשימה.


ראשית ניגבתי את המשקפיים שלי בחולצה הכחולה שנרטבה לי קצת כדי
לראות שאני לא חולמת. אבל החולצה הייתה רטובה וזה לא עזר.
"הנה, קחי, החולצה שלי יבשה", אמר לי בחיוך והגיש לי קצה
מחולצתו.
ניגבתי בביישנות את המשקפיים שלי והנחתי אותם שוב על העיניים.
הבטתי בו והתביישתי לראות שהוא מישיר מבט ומחייך, אז ניסיתי
לחייך בחזרה, תוהה אם אני צריכה להודות לו. הבטתי מסביב
ושאלתי: "מה זה פה?"
"זה היה מחנה שלי ושל חבר שלי, פעם, כשהיינו קטנים."
"ומי אתה?"
"נעים מאוד, אני נתן, המלאך השומר שלך."

חלק שני
יש רגעים בחיים שהמציאות עולה על כל דמיון, ויש רגעים שהדמיון
עולה על המציאות, ואני לא הייתי בטוחה באיזה רגע אני נמצאת.
במצב רגיל כשמישהו אומר למישהו השני: "אני המלאך השומר שלך,
נעים מאוד", נהוג לגחך, לצחוק, או לומר: "תפסיק עם השטויות אין
לי זמן", וממש לא נהוג להאמין לו לחלוטין. כלומר, רק אם אתה
שיכור ואני לא הייתי שיכורה. כמובן שלאחר רגע של אמונה תמימה
השתלט עליי בחזרה השכל הישר ולכן שאלתי: "מה אתה צוחק עליי?"
"לא צוחק עלייך, מבטיח לך. מה שמך?"
"נו, אם אתה המלאך השומר עליי אתה בטוח יודע מה השם שלי."
"כן נכון", הוא צחק, "אבל הנימוס מחייב."
"טוב, ולקחת אותי ביד ולרוץ איתי רחובות זה נימוס?"
הוא נראה אומלל ולכן עניתי: "גילת. תגיד, מאיפה צצת לי
פתאום?"
"אני לא יכול להגיד לך."
"אז מה אתה כן יכול להגיד לי?"
"שאת יפה." אמר, בטון מופתע.
אני הסמקתי ואז גיחכתי. הבן אדם לא שפוי וממש לא רציונלי.
"באת לצחוק עליי? משה הערס שלח אותך?"
הוא נראה נבוך. "אני לא יודע מי זה משה הערס, אבל הוא בטח שלא
שלח אותי."
"אז מי שלח אותך? למה באת אליי?"
"אני לא יכול להגיד, אני מצטער."
"הממ...", החלטתי שאם הוא רוצה לשחק אז אני אשחק קצת, התיישבתי
על הספה והוא נשאר לעמוד.
"אז מה יפה בי?", שאלתי.
"את. את יפה. כולך. זה בא מהפנימיות שלך וזוהר החוצה. תלמדי
לקחת מחמאה."
"ומה אתה בכלל יודע על הפנימיות שלי?"
"הרבה יותר ממה שאת חושבת."
חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. היו לו שיניים מושלמות. נמשכתי
אליו.
"תגיד מלאך שלי",  אמרתי בטון מבדח, למרות שבתוכי האמנתי לשטות
הזאת, "לא יכעסו עלינו שנכנסו הנה?"
"לא, הם לא נמצאים. מוצא חן בעיני שאת קוראת לי 'מלאך שלי'. את
יודעת, את המשימה הראשונה שלי, אני מחליף את המלאך השומר הקודם
שלך. אפשר לשבת לידך?"
"שב...", אמרתי. בתוכי פחדתי, רציתי לברוח ממנו אבל גם להישאר
אתו, ואז נזכרתי שבעצם ברחתי מהבית והבן אדם הבלתי שפוי היה
עדיפות עליונה למרבה הטראומה.
הוא ישב לידי והביט בי בעיניים.
"התגעגעתי למקום הזה כל כך," הוא התחיל לומר, "התגעגעתי לכל.
אפילו לאוויר המגעיל שיש פה, לנשום. לאנשים המגעילים אפילו, גן
העדן שלי נמאס עלי"
צחקתי ואמרתי: "נו, אז קח אותי לגן העדן הזה שלך, כי לי בטח
ובטח נמאס מאנשים."
הוא הביט בי במבט מבועת כמעט ואני השתתקתי. התחלתי לפחד עמוק
בתוכי.
"אתה נראה מוזר... לא מהסביבה."
"זה בגלל שאני מלאך. אמרתי לך. המלאך השומר שלך. באתי בגללך.
אוי, אסור היה לי להגיד את זה."
"נו, אז אם אתה המלאך השומר עלי, אז תוכיח לי. תרים את השיחים
האלה באוויר או משהו."
הוא צחק. "אני לא יכול לעשות דברים כאלה, אבל אני יכול לעשות
משהו אחר."
"מה?"
"לספר לך משהו שאף אחד לא יודע חוץ ממך. משהו אישי עלייך."
המתנתי שידבר, למרות שהייתי בספק ואז הוא אמר: "כשהיית בת ארבע
עשרה, רצית להרוג את אבא שלך. ממש רצית. הוא בדיוק עשה לך
בושות בבית הספר, ביום הורים ואת רצית להתנקם. הוא אמר למורים
שלך איך צריך לחנך אתכם, ושהם מפריזים בערך השואה והלימוד
עליה, ובגלל זה הלכת בלילה וחשבת לפורר לו הרבה מכדורי האולקוס
של סבא שלך שהיו בארון אל בקבוק התרמוס שלו, ואפילו פוררת. אבל
בבוקר קמת מהר ורוקנת את מה שהיה בתוכו. ואחר כך בילית יומיים
בבכי בחדר ואף אחד לא ידע מה יש לך. ורצו להביא אותך
לפסיכולוג."
הוא סיים ואני הייתי המומה. הידיים שלי רעדו והוא הבחין בזה
ועטף את הידיים  שלי בשלו, אבל אני הרחקתי את הידיים ונעמדתי.
"אני לא יודעת מי אתה ומה אתה, אבל תפסיק לרחרח אחריי ותפסיק
לעקוב אחריי ואני לא רוצה לראות אותך בכלל. ממה שאני יודעת,
אתה יכול להיות איזה אחד מטורף, חבר של הערסים, שמנסה לצחוק
עליי. אז צא מפה, בעצם, אני אצא מפה. שלום ולא להתראות!"

כל השבוע הבא עשו לי צרות בבית הספר. אפילו המורים הוציאו אותי
מהשיעור ללא סיבה, אבל לי כבר לא היה כוח להילחם. אפילו למנהלת
כבר לא הלכתי כי היא הייתה אדישה כמו כולם. את הערסים שהיו
כיתה מעלי לא פגשתי תודה לאל וגם לא את המלאך כביכול, יפה
העיניים וחסר השפיות ההוא בשם זוהר.
ישבתי בספסל בבית הספר והברזתי משיעור. ניסיתי להיזכר במשהו
אחד טוב על אבא שלי, ונזכרתי. פעם הוא קנה לי ליום הולדת מה
שרציתי המון זמן, מצלמת פולרואיד, סתם כי אהבתי לצלם, ושנאתי
לשלוח כל הזמן את הפילים ולחכות שהם יהיו מוכנים. הרגשתי יותר
טוב כשנזכרתי בזה. גם חשבתי הרבה על זוהר. ככל שחשבתי יותר ככה
זה נראה לי גם יותר מוזר, כאילו כל האירוע היה חלום שלי. לא
ראית סיבה להישאר עד סוף היום, משום שממילא החלטתי להבריז,
ולכן קמתי והתחלתי ללכת לעבר ביתי.
מוחי התמלא בסיפורי תנ"ך וכרובים ושרפים כשלפתע שמתי לב שיש
מישהו מאחורי. הסתובבתי וראיתי את משה הערס אשר היה לבדו הפעם.
הלב שלי החל לפעום במהרה והחשתי את צעדי, כמעט רצתי.  הגעתי
לשער של בית הספר ויצאתי ממנו.
מחוץ לשער בית הספר יש סמטה מוזרה שמתחילה צרה ומתרחבת עד
שרואים את כל הרחוב, ועל הקירות כתובים כל מיני קשקושים כמו
"ברוכים הבאים לבית הכלא" או "יוסי כהן ההומו", "דניאלה
הנותנת," ואז מספר טלפון מתחת וכל מיני כתובות שכאלה. היה כבר
ממש קריר אז נעצרתי ונשענתי על הקיר. אף אחד כבר לא היה שם.
לפתע הגיח מולי משה. התלבטתי אם לרוץ או פשוט להתמודד אתו.
"היי", אמר לי בקול מלגלג.
לא עניתי והתחלתי ללכת משם. הוא השיג אותי והלך לידי.
"לא הייתי צריך לתת לך סטירה, אבל שנינו יודעים שאת התחצפת
אליי."
אני עדיין לא אמרתי שום דבר.
"נו, אני מנסה להצטער, תעצרי רגע."
עצרתי.
"לכולם אתה נותן סטירות כשאתה חושב שמתחצפים אלייך?"
הוא נראה כועס: "לרב כן...", ואז הוא הסתכל עליי במבט מוזר
וקימטתי את המצח שלי.
"את יודעת... בלי המשקפיים האלה את די בסדר... ז'תומרת, יש לך
גוף נחמד." הוא העביר את המבט שלו על הגוף שלי ואני הרגשתי
בחילה. משהו בקול שלו השתנה.
"לא תתנגדי אם אני אתן לך איזה נשיקה קטנה, נכון? זה לפיצוי על
הסטירה"
הפה שלו הדיף ריח רע ואני החלטתי לברוח משם. אבל הוא תפס אותי
במרפק.
"זונה קטנה, את מספרת את זה למישהו את מתה. בואי הנה."
הוא ניסה להתקרב ואני פתחתי את הפה לצעוק אבל אז שמעתי
מאחוריי.
"עזוב אותה!"
משה נבהל ואני זיהיתי את הקול. זה היה זוהר. נשמתי לרווחה.
זוהר הביט על משה וכשהבטתי במשה הוא היה ממש מבועת. כלומר, די
מצחיק לראות אותו בכל גודלו מגיב כחתול מפוחד. והעיניים שלו
כמעט יצאו מהחורים. הוא התחיל ללכת אחורה  ושפשף את העיניים
שלו. הוא היה ממש מבוהל למראהו.
זוהר התקרב אליו ומשה ברח ונס כאילו נפשו בו.
"מה זה היה?", שאלתי אותו.
"בואי. אני צריך לדבר אתך", אמר לי.


"נו, אז מלאכים מעשנים?"
"לא כדאי לך להתעסק עם זה..."
"נו אל תהיה כזה."
"טוב בסדר", הוא חייך אליי, "תני אחת."
נתן לקח את הסיגריה ושאף עמוק. היינו בבית של ההורים שלי, אף
אחד לא היה אמור לחזור בזמן הקרוב. הוא נראה רגוע ושקט, ואילו
אני הייתי מבוהלת מעט.
לאחר שלקח שאיפה קלה והשתעל. אני צחקתי עליו. היינו בחדר שלי
ובחוץ ירד גשם. זוהר ישב על המיטה שלי ואני לידו. כמובן ששוב
אני הייתי רטובה מהגשם והוא יבש לחלוטין.
"ממה אתה עשוי? אתה יבש לגמרי"
היה אפשר להרגיש את המתח באוויר.
"מה זה היה עם משה?" שאלתי כשהוא שתק.
"אה... אמרתי לך. אני מלאך. הוא בטח לא רגיל לראות אנשים שקמו
מתחייה", הוא צחק, "אל תראי כל כך מבוהלת. הוא הכיר
אותי...כשהייתי חי. למדתי אתו באותו בית ספר, לא ידעתי שהוא
עבר הנה. תראי, קצת קשה לי שאת לא מאמינה לי. כלומר, לא כל יום
פוגשים את המלאך שלך, אבל זה כי את מיוחדת. כלומר, אני חושב
שבעיקרון לא היית צריכה בכלל לראות אותי, אבל זה מאוחר מדי.
פגשת אותי. ועכשיו הגורל שלנו זה להיות ביחד עד ש.."
"עד שמה?", שאלתי בקול רועד.
"עד שהמטרה שלשמה באתי תבוצע."
הנשימה שלי הייתה כבדה והיה לי קשה להביט בו. הוא נראה כל כך
כנה, ואמיתי. נראה כל כך חמוד ומתוק על המיטה שלי שרציתי לנשק
אותו. נראה לי שישבנו ככה אחד מול השנייה כמה דקות בלי להגיד
כלום, והעיניים שלנו היו מהופנטות, נעולות זו על זו. לבסוף
חייכתי והוא מיהר לחייך בחזרה. התקרבתי אליו, כי רציתי לנשק
אותו.
הוא נראה מעט מפוחד, ומודאג, אבל לא עצר אותי כשהנחתי עליו את
השפתיים.
הרפרוף הקל שלח בי זעזועים וצמרמורות, הרגשתי כאילו יש לי חום.
התחושה החזקה של הקרבה, חשתי בה גם בוערת בו וכמעט שעלו בי
דמעות. לאחר היסוס רב הוא נישק בחזרה ומיד נסוג לחבק אותי.
נותרתי קפואה ודוממת, רועדת כמעה.
הבטתי עליו, מעט נעלבת.
"אוי, מצטער. אני...אין לי מה לומר בעצם...אני לא מבין את
זה..."
חשתי מטופשת עם הסיגריה ביד לכן כיביתי אותה על הקיר, מה
שיוביל לסכסוך רציני עם אמי מאוחר יותר. שמתי לב שהסיגריה שלו
נעלמה ותהיתי מה עשה איתה.
הוא נאנח ואז שם את ידו החמה על ידי, כמנחם. לא הזזתי אותה.
"תביני, אסור שזה יקרה. כשמתערבבים ככה שתי עולמות. את ... בת
אדם, ואני, אני המלאך שלך. אני פשוט... לא חשבתי שאני ארגיש
ככה. לא התכוונתי לזה."
"אולי תשתוק", חייכתי אליו והוא נרגע קצת.
"כן, תשתוק ותספר לי איך מתת."
הוא הביט בי. "את בטוחה שאת רוצה לדעת?"
הנהנתי ואז הוא התחיל: "זה היה לפני חודש בדיוק. לא הרבה בכלל
הא? כן, רק לפני חודש הייתי חי וקיים, נער רגיל שעמד להתגייס
לצבא, גר בנתניה ורק בחורות יש לו בראש. הייתי... הייתי טיפש.
אני מצטער על זה. כלומר, אני מצטער מצד אחד שבגלל שהייתי טיפש
נהרגתי, אבל מצד שני לא הייתי זוכה לפגוש אותך."
הסמקתי.
"בכל אופן, הייתי פזיז. אהבתי את החיים, לא חשבתי על העתיד.
היו לי כמה חברות והמוני חברים. לפני הגיוס שלי החברים שלי עשו
לי מסיבת הפתעה, בבית של חבר. זה היה כבר לילה, ממש מאוחר
בלילה, והחלטנו אחרי המסיבה לנסוע לים. היינו כבר די שיכורים,
וחרמנים, ומסטולים. אוי, שאני חושב עכשיו על החברים שלי אני
מתגעגע אליהם. כלומר, אני יכול מדי פעם לראות אותם אבל הם לא
רואים אותי, כי אני מחליט ככה, שרק מי שאני ארצה יראה אותי.
בכל אופן, נסענו לים, למרות שהחוף היה סגור למתרחצים. התחלנו
להתפצל, אני הלכתי רחוק מדי ושתיתי המון, עד שהתחלקתי בטעות
והראש שלי פגע בסלע. הייתי חי אילו... אילו היו מוצאים אותי
יותר מוקדם. אחרי שעה בערך של חיפושים הם מצאו אותי על החוף...
מת...", הוא הזיל כמה דמעות ובכיתי עמו. כאילו התאבלנו יחד על
מותו. תפסתי עצמי מנענעת בראשי לחוסר ההיגיון שבדבר.
הייתי יכולה לומר לו שהוא שקרן, שהוא לא שפוי, אבל הדמעות שלו
נגעו בי, הקול שלו שרעד נגע בי, הטון שבו סיפר את זה. ידעתי
שהוא דובר אמת. ושנייה אחרי זה נפל לי האסימון, זה היה הוא.
"זה היית אתה! אני לא מאמינה."
"מה?"
"קראת עלייך בעיתון. זוהר שחם, מצאו אותך מת בים. אני לא
מאמינה..."
"אבל עכשיו את דווקא כן מאמינה", צחק.
אני רציתי לצחוק אבל לא יכולתי.
"אני מפחדת... ואני מאמינה. אבל מפחדת. אולי...אולי זה נכון"
"אל תפחדי."
הוא שם שוב את היד שלו על היד שלי. לפתע לא חשבתי בהיגיון, כל
מה שרציתי זה לנשק אותו שוב, אבל כשהתקרבתי אליו הוא קם
מהמיטה.
"את לא מבינה! אני יכול להיות ידיד שלך, חבר אפילו, לעזר לך
ולהגן עלייך. אבל אסור לערב מגע פיזי. אחרי שאני אעזוב זה
ממילא יהיה לך קשה, אני לא רוצה שכל העניין יהפוך לקשה יותר."
"אבל למה אתה צריך לעזוב בכלל? כלומר, אתה אמרת שהתגעגעת לכל
האוויר המלוכלך ו... אוף. זה נשמע מוזר אבל..."
"לא באתי להישאר גלי. אני לא יכול להסביר יותר מדי. זה יותר
קשה ממה שחשבתי. את ממילא תפגעי, בגלל שהתאהבת בי..."
"הא?"
"כן, וגם אני התאהבתי בך. די, אל תבכי," הוא חיבק אותי, "אני
לא מבין אם את בוכה או צוחקת"
"גם אני לא," ניחר קולי.
"אני צריך ללכת עכשיו, אבל נתראה בקרוב."
"למה אתה הולך?" קמתי אחריו.
"כי ההורים שלך תכף באים."
"איך אתה יודע?"
"אני מרגיש דברים כאלה, הנה נשיקה קטנה אחרונה על הלחי וביי."
אמר לי. הוא נשק לי על הלחי ונעלם. כשאני אומרת נעלם אני
מתכוונת לזה במלוא המובן. בהתחשב באירועים המוזרים האחרונים
שקרו זה לא היה כל כך מוזר לפתע. 'נתראה בקרוב', מלמלתי
לאוויר. ברגע הבא שמעתי: "גלי את בבית?", זו הייתה אימא שלי.
נאנחתי וניגבתי את הדמעות.


במשך היומיים הבאים כמעט לכל מקום שהלכתי היה איתי המלאך שלי
זוהר. הייתי מבריזה מבית הספר והיינו הולכים לים. הוא היה יכול
להביט שעות בים ומבט עצוב על פניו. היו לי המוני שאלות לשאול
אותו אבל הוא כמעט אף פעם לא ענה, והוא החמיא לי יותר מכל אדם
אחר בעולם, וחייך כל כך הרבה שזה הדביק אותי. היינו משתדלים לא
ללכת במקומות ציבוריים, אפילו ברחוב, כדי שלא יחשבו שאני מדברת
לעצמי, וזה בדיוק מה שחסר לתדמית המשפחה שלי. הוא הראה לי
אפילו את הכנפיים שלו, שלרב היו מוחבאות מעיני לטעמי נוחיות.
דיברנו הרבה על החיים ופחות על מוות, והוא אף פעם לא דיבר איתי
על אבי, גם כשהתחלתי את הנושא הוא הסיט אותי ממנו. חוץ מפעם
אחת שהוא אמר לי שאבי אינו אדם רע, ושאני צריכה לסלוח לו. וכל
כך כעסתי על זה שהנושא של אבא שלי ירד מהפרק לתמיד.
היו לו דרכים נחמדות לפייס אותי, והוא תמיד הצליח. אני הייתי
יותר מאושרת מאי פעם וחשבתי שמכאן שום דבר לא יכול להתדרדר.
נעלמה ממני העובדה שהוא היה מלאך, והעובדה שהמזל שלי זה לא
נושא שאפשר לומר עליו- הולך ומשתפר. אלא להפך. והמצב כן
התדרדר. ביום הבא, כשהתעוררתי לצעקותיה של אמי. מסתבר שאבי
קיבל איזשהו אירוע מוחי במהלך הלילה, בשינתו, ואימא מצאה אותו
מת בבוקר.
ההלוויה התקיימה למחרת, בפורום מצומצם מאוד. המלאך שלי לא נראה
בסביבה. הגשם ירד.

חלק שלישי
משהו בי נשבר. אבל בתהליך מאוד איטי. זה התחיל באדישות מרבית
כאשר בהיתי בארון מתכסה אט אט באדמה. אני חושבת שאימא שלי
נשברה בעיקר כשהיא ראתה שרק שכן אחד ואשתו, אדם מהעבודה של אבא
ואח שלה הגיעו להלוויה. כל הדרך היא מלמלה: " בני אלף כולם,
חארות כאלה."
ואני הבטתי בגופה. כמו לקבור גופה של פעיל נאצי לשעבר, חשבתי.
לא כמו לקבור את אבא. הגשם החל לרדת. בחרו מקום מאולתר בגבעה
הבוצית בבית הקברות, בין שני קברים מימי תרש"ח, שם הצטופפנו
חרש. אימא בכתה, הגשם ירד, והאחרים היו נבוכים. כמה גברים עזרו
לקבור אותו, הספידו והלכו. טקס קצר, נקי מסנסציות. חומות לא
נפלו בעקבותיו, אנדרטאות לא הוקמו על שמו, דורות לא נשארו
אחריו לזכור. ונאמר אמן.

בסוף טקס ההלוויה, כשכולם הלכו, התעקשתי להשאר לבדי לרגע. הגשם
המשיך לרדת והיה לי קר נורא. הבטתי באדמה הלחה. מחשבות נוראיות
חלחלו בי, כמו, מעניין אם החרקים יצליחו להכנס לתוך ארוך
הקבורה. רעדתי ולבי היה כבד עלי. השמש נעלמה והקור נשכח ממני.
רציתי נורא את זוהר, והתפלאתי היכן הוא במשבר שכזה. אולי הכל
פרי דמיוני. חשתי חנוקה.
בסירוב עצמי להודות שבמשך שעתיים עמדתי והמתני, בוהה בקבר
הטרי, כבר ממש התחלתי לפחד. נזכרתי במלותיו, שבקרוב משימתו
תיגמר. נזכרתי בפגישתנו הראשונה, בה הוא אמר לי שהוא בא בגללי,
ויותר מזה, נזכרתי במה שקרה לפני שפגשתי אותו, בהבעת המשאלה
המצמררת שאבי ימות. לפתע הבנתי הכל. או לפחות כך חשתי. הופעתו
של זוהר עד מותו של אבי והיעלמותו עכשיו.
"לא יכול להיות", צרחתי למעלה. "למה עשית את זה? אמרת שלא תפגע
בי, אמרת שבאת בגללי, לאן הלכת? לאן הלכת? באת לקחת ממני את
אבי כי ביקשתי. זה לא פייר" נפלתי והתמוטטתי על המצבה והבכי
התפרץ ממני "אני מצטערת אבא, אני מצטערת..."
לאחר מכן הכל היה שחור.

שוב חוזרים הרגעים האלה, שמציאות עולה על כל דמיון ולהפך, ובה
מתערער כל הקיום שלי. שוב פוגשת השפיות שלי את עולם המלאכים
והחלומות והאהבה הנכזבת, אם אפשר לקרוא לה אהבה. אינני זוכרת
בדיוק כמה זמן הייתי מעולפת על המצבה, אבל אני זוכרת בבירור מה
חלמתי.
נדמה שהייתי במקום חשוך, לגמרי בודדה ורטובה, ושמעתי את קולו
של נתן מדבר אליי. בתחילה הוא ניסה לנחם אותי, אך אני כל כך
כעסתי עליו שהוא נעלם. ואז שמעתי קול אחר, קול מוזר. אפשר לומר
שבחלקו זה היה קולו של אבי, כמו שהיה פעם, כשלא היה כבוי וחסר
רגש, והוא אמר לי "אל תבכי חמודה שלי" ואז הופיע בקול משהו
אחר. לא טון שונה אלא גוון אחר של קול, משהו פחות מוגדר. הוא
אמר לי שהוא יתקן את לבי, הוא אמר לי שמגיעה לי הזדמנות נוספת
לתקן את הכל. הוא אמר לי- רק הזדמנות אחת גילת. ואז הופיע שוב
נתן ואמר לי - אל תבכי, אני לא יכול לראות אותך סובלת. ונעלם.

כאשר התעוררתי פסק הגשם. למעשה, טירוף לומר אבל פסק הערב, חלף,
הגיע הבוקר. כלומר, ידעתי שהתעלפתי לזמן מה אבל בטח ובטח לא עד
הבוקר. הקולות מהחלום עדיין זעקו במוחי. הבטתי סביב: היה יום
די קיצי. כעסתי וחשבתי לעצמי למה אימא שלי לא באה לקחת אותי,
היא שכחה אותי? ואולי קרה לה משהו?
ואז הבחנתי במשהו מאוד מוזר. החלקה שמולי הייתה ריקה. בין שני
הקברים משנת תרש"ח לא היה דבר!
האם חלמתי את הכל? האם נתן תעתע בי? האם הוא היה קיים בכלל??
התחלתי להתנדנד בין הקברים אל היציאה. חשתי לא טוב, כמעט הקאתי
אבל לשם מצוות כיבוד המתים החזקתי את עצמי. היו לי שקיות מתחת
לעיניים. התגעגעתי אל נתן כל כך. התגעגעתי לאבא שלי ולאימא
שלי. אפילו למשה הערס התגעגעתי.
כשיצאתי מבית הקברות, הכל נראה אותו דבר. כמעט. עץ אחד, שרק
אתמול כרתו אותו, עמד עכשיו במלוא תפארתו. בהמשך הרחובות
הבחנתי בדברים נוספים מוזרים. למשל, הייתה חנות שנסגרה לפני
שבועיים ועכשיו היא הייתה פתוחה, והייתה אישה שבכלל עזבה את
הארץ לפני כמעט חודש ועכשיו היא הלכה כאילו לא קרה שום דבר.
היא הייתה פעם ידידה של אמי עד שרבו. התחלתי לרוץ עד שהשגתי
אותה.
"נירה"
"היי גילת, מה נשמע?", אמרה. אך ראו בקולה שהיא תוהה למה
לעזאזל אני מתקרבת אליה אחרי הריב שהיה לה עם אימא שלי.
"הכל בסדר. תגידי נירה, חזרת מארצות הברית כל כך מוקדם?"
"סליחה?". בהתחלה נראה כאילו לא שמעה טוב אז חזרתי על השאלה.
ואז היא הייתה המומה.
"איך את יודעת שאני מתכננת לעבור לשם? לא סיפרתי לאף אחד."
"אבל...", הייתי מבולבלת, "אבל רק לפני שלושה שבועות בערך טסת.
מה, את חושבת שלא זכרתי?"
"גילת, מה יש לך? לפני שלושה שבועות אני הייתי כאן ממש כאן. את
מרגישה בסדר?"
לא ידעתי מה לומר לה ולכן רק הנהנתי והמשכתי ללכת. ידעתי שהיא
מביטה עליי במבט מוזר ואומרת לעצמה: 'בחיי שהמשפחה הזאת נפלה
על השכל. קודם האבא, אחר כך האימא ועכשיו זאת'.
התרחשויות היום היו ממש מוזרות. מזג האוויר היה ממש מוזר. הכל
נראה כאילו... עבר אחורה בזמן. לרגע התקשיתי לקבל את העובדה
אבל אז נזכרתי בנתן. הוא עצמו מלאך וראיתי לו את הכנפיים
וראיתי שנעלם לי ושאף אחד אחר חוץ ממני לא רואה אותו, אז למה
שלא יקרו לי עוד דברים מוזרים?
חיפשתי את דוכן העיתונים של מוטי ומצאתי. כשראיתי את התאריך,
כמעט איבדתי את שיווי המשקל.
הראש שלי הסתחרר. זה היה בדיוק חודש ושבוע לאחור. היום בו...
היום בו מת נתן.
התעלפתי על המדרכה בפעם השנייה באותו יום. או באותו חודש.


הבנתי הכל. הבנתי למה נשלחתי אחורה בזמן, הבנתי למה שמעתי
קולות שאמרו לי שתינתן לי עוד הזדמנות, הבנתי למה כשהתעוררתי
במיטה שלי אבא שלי גחן מעליי בדאגה ולא נמצא בקבר, משום שהוא
עוד לא מת כמובן. ויותר מזה, הבנתי מה אני צריכה לעשות ושהזמן
יקר. הבנתי שאני צריכה להציל את נתן, אהוב לבי.
ידעתי שהמורה להיסטוריה שלי ישמח לדעת שחוויתי אותה עכשיו עד
תומה. הוא תמיד אמר שהיסטוריה צריכה להיות לנו בדם. הייתי שמחה
להגיד לו שהיסטוריה אצלי היא דרך חיים נכון להיום.
הרגשתי אבן כבדה על הלב. דבר ראשון שהייתי צריכה לעשות זה
להתחמק מההורים שלי ולשכנע אותם שאני מרגישה בסדר. אבי היה
בחיתולי רעיונותיו הנאצים וכמעט צחקתי עליו וסלחתי לו, יודעת
שגורלו נחתם למות אז למה להמשיך לכעוס עליו. ואז הבנתי שאולי
גם הגורל עושה הנחות.
בתחושה אופטימית עליתי על האוטובוס לנתניה, מנסה להיזכר נואשות
בכל הפרטים שסיפר לי נתן על עצמו.

זכרתי את הרחוב שבו הוא גר. הזמן היה שעת צהרים מאוחרת. כבר
כמעט בכיתי מרב תסכול. מה אם לא אגיע בזמן? ובכלל איזה תירוצים
אומר לו ולמשפחתו? מי אומר שאני? חשבתי לפתע שהוא בכלל לא מכיר
אותי עדיין, הוא עוד לא מת. פתאום צחקתי על כל הסיטואציה.
גילת, המשקפופרית הנמוכה שבאה מאבא נאצי ואימא כנועה, שלא קרו
לה ממש דברים מרתקים, נמצאת בדרכה להציל את אהוב ליבה מלהפוך
להיות המלאך השומר שלה. מלא למות. נחרדתי שוב, אם לא אמצא חן
בעיניו, עכשיו שהוא לא מת ויש לו מלא חברות כמו שהוא סיפר לי.
החלטתי שיהיה מה שיהיה, הצלתו ממוות יהיה דבר בלתי אנוכי גם אם
לא יצא לי מזה רווח, וכמובן שזה יציל את אבי ממוות, כי אני לא
אביע שום משאלה שתגיע לאוזניו של נתן, המלאך שהתאהב והלך רחוק
מדי.
נזכרתי בטעם הנשיקה המתוק שלו כשדפקתי על דלת בית הוריו. פתחה
לי את הדלת אישה נאה בשנות הארבעים בערך, וחייכה אליי במבט
שואל.
"הי... א.."
"כן? אפשר לעזור לך?"
"אני באתי למסיבה של נתן. אני...ידידה מבית הספר...", התפללתי
לאלוהים שהיא לא תחקור יותר מדי. ולשמחתי היא נראתה די סימפטית
כשפתחה לי את הדלת.
"עוד לא שמעתי עלייך."
"אה, אני גילת."
"גילת חמודה כנראה שכחו להגיד לך, הם יצאו לאיזה מועדון,
החברים שלו עשו לו הפתעה. את בטוחה שלא סיפרו לך?"
"אממ... לא. פשוט הפלאפון שלי.. נגמרה לו הסוללה. את יודעת מה
השם של המועדון?"
"אוי חמודה אני לא זוכרת."
הרגשתי את משקל האבן הדמיונית שוב על כתפיי. מה אעשה?!
אביו של נתן הופיע מאחור ושאל מה העניין. אשתו עדכנה אותו ואז
הוא פנה אליי במבט מחויך.
"הם הלכו למשהו שנקרא הבלו פאב. את מהבית ספר שלו?"
"תודה רבה, אני חייבת לרוץ. תודה", אמרתי ויצאתי משם בדהרה. הם
בוודאי היו המומים אבל לא היה לי זמן להורים מבולבלים. תפסתי
מונית שבמקרה עברה והגעתי אל הבלו פאב הזה תוך רבע שעה ונכנסתי
אליו. היו שם אנשים, אבל לא מי שנראה כבן תשע עשרה. הייתי
נואשת. בעל המועדון כנראה קלט אותי ושאל אותי אם אני למסיבה.
אמרתי שכן. הוא העביר את המבט שלו על הגוף שלי, בטח חשב לעצמו
איזה מן בגדים אלה למסיבה, ואז אמר לי באדישות שהם נסעו לים.
"תשמע", אמרתי לו בטון ממש משכנע.
"אמ.. לאחד מהם יש .. בעיות."
"סליחה?"
"כן, אני לא יכולה ממש להסביר. אבל אני צריכה שתעשה לי טובה
גדולה. תזמין אמבולנס. לאיזה חוף הם נסעו?" הוא מסר לי את שם
החוף ואני הוצאתי ממנו הבטחה שיזמין לשם אמבולנס, לאחר תירוצים
די משכנעים לדעתי על בעיות אסטמה וכדומה (מי חשב שאני אבין כל
כך הרבה בעניין), עד שהיה ממש מפוחד. חזרתי אל המונית והוריתי
לו לנסוע אל החוף.

התקרבתי לעבר חבורת ובנות, שנראו עליזים ביותר. נתן לא נראה
לידם, התפללתי שלא איחרתי את המועד. התקרבתי אליהם ואזרתי
אומץ.
"סליחה."
בהתחלה הם לא שמעו אותי ואז קראתי שוב, בקול רם: "סליחה."
הם הסתובבו.
"איפה נתן? זה דחוף."
"הו הו הופה. מישהי חמה על נתן והוא לא סיפר לנו."
"אתם יודעים איפה הוא? זה ממש דחוף."
"תירגעי מתוקה, רוצה משהו לשתות?", שאל אותי אחד שנראה שתוי.
אחת הבנות שם ריחמה עליי ואמרה: "הוא הלך להסתובב קצת, בכיוון
ההוא."
"תודה", אמרתי ורצתי לשם. שמעתי צחוקים מאחוריי ואז גם רעש של
סירנה של אמבולנס. אם הקדמתי מדי, חשבתי לעצמי, עוד יחשבו שאני
מטורפת. הודיתי בלב לבעל המועדון. רצתי לאורך קו החוף וחשתי
יותר ויותר שאני קרובה אליו. ואז ראיתי אותו. הרוח הכתה והחלו
לרדת טיפות גשם ולכן כשקראתי לו פעם ראשונה הוא לא שמע. הוא
התנדנד כהנה וכהנה ושתה מהבקבוק שלו, ואז התקרב לעבר כמה
סלעים. רצתי לקראתו בתחושה מבשרת רעות וצעקתי שוב:
"נתאאאאאאאאאאאאן", הוא הסתובב אליי בהפתעה ובדיוק כשעשה זאת
החליק אחורה ונפל על הסלעים.

חלק רביעי
נתן ניצל. האמבולנס היה שם בזמן. החברים שלו כבר לא צחקו אלא
הסתכלו עליי כמשוגעת. אני נסעתי אתו עד לבית החולים והבטתי בו.
סוף סוף הייתי כל כך קרובה אליו, והוא היה כל כך אמיתי...
קרוב, אנושי. בכיתי בהתרגשות. התפללתי לאלוהים והודיתי לו על
יד המיטה שלו. ההורים שלו הגיעו יותר מאוחר והביטו עליי ברגשי
תודה, הניחו שבנם הכיר אותי. התקשרתי להורים שלי ואמרתי להם
שאני ישנה אצל חברה.

הוא ישן רצוף יום שלם ואני חיכיתי בחוץ. ההורים שלו יצאו מהחדר
והביטו בי במבטים מוזרים. הם אמרו לי שאם אני רוצה להיכנס אני
יכולה עכשיו, כי הוא ער. נכנסתי והתיישבתי ליד המיטה שלו.
הוא הביט בי, במבט עייף, לראשו תחבושת, והעיניים שלו צלולות
וכחולות. הוא חייך את החיוך המתוק שלו והלב שלי התכווץ.
"את.. חלמתי עלייך...", אמר לי בקול חלש. "לא ממש זוכר מה...
אבל את היית שם. ראיתי אותך בים... לפני שנפלתי. מי את?"
"אני... סתם אחת ש...כלומר", חשבתי על שקר מספיק מתוחכם ואז
אמרתי: "עברתי לבית ספר שלך, ורציתי להכיר אותך יותר. שמעתי
שנסעתם לים, אז חיפשתי אותך. וכשראיתי שנפלת הזמנתי אמבולנס,
למזלנו הוא הגיע מהר..."
הוא הביט בי וחייך. המבט שלו הביך אותי.
"תודה. את ממש כמו המלאך השומר שלי."
צחקתי. שמתי את היד החמה שלי על היד הקרה שלו.
"יש לי תחושה מוזרה כזאת.. כאילו כבר ראיתי אותך. את בטוחה שאת
מהבית ספר שלי? הייתי מבחין באחת יפה כמוך."
צחקתי במבוכה. במוח שלי חשבתי- התראינו רק לפני כמה ימים בחודש
הבא.
אמרתי: "כן אבל, אני עוברת בחזרה לעיר שלי. לא טוב לי בנתניה.
אז לא תראה אותי שוב בבית ספר שלך. כלומר, לא שוב", היה חבל לי
שהצטרכתי לשקר, אבל ההתרחשויות האחרונות, אפילו גדולי המאמינים
היו מרימים גבה. לכן העדפתי לשתוק.
הוא נראה מאוכזב.
"חבל. אני מרגיש...", הוא נראה ממש נבוך ואני נזכרתי בנשיקה
שלנו.
"אני צריכה ללכת, ההורים שלי בטח דואגים נורא."
"אני מבין. תגידי..."
"מה?", חייכתי.
"נישאר בקשר נכון?"
רשמתי לו את מספר הטלפון שלי והשארתי לו על השידה. הוא חייך.
החברים שלו החלו להגיע ולכן קמתי. לפתע התפרצו בי כל הגעגועים
ורכנתי ונתתי לו נשיקה קצרה על הפתיים. הוא נראה ממש המום, אבל
אז חייך חיוך גדול ורחב. ואני חייכתי והלכתי משם.

אחרית דבר
מסתבר שנשיקה אחת שנישקתי את משה הערס, שהיה המום וגם שיתף
פעולה לא להפתעתי, גמרה לחלוטין את כל ההטרדות בבית הספר. הוא
היה כל כך נבוך, אבל כל כך מאוים שאני אספר למישהו, שהוא טרח
להגן עליי כל פעם שמישהו הציק לי. עם הזמן כבר הפסיק להיות
למישהו אכפת.
מסתבר שלאבי היה סרטן. צחוק הגורל חשבתי לעצמי. היה לי חבל.
ההשלמה עם זהותו של אבי הקלה עליי וכבר לא רציתי שהוא ימות.
הוא התנהג שונה בעקבות המחלה שלו והשכנים החלו להראות חמלה.
אחרי הכל לא היה נעים להתגרות באדם חולה.
ונתן, נתן ידע שיש רגעים שדמיון ומציאות מתערבבים ביחד, ולכן
אין שום סיבה שלא נהיה המלאכים השומרים אחד של השני. הוא הביט
בי וראה את היופי שאף אחד אחר לא ראה ואני ראיתי בו את אותו
הדבר. ולאף אחד, חוץ מהגורל אין הזכות להתערב לנו בכך. בקשר
לסיפור האמיתי, מעולם לא סיפרתי לו, אבל אילו הייתי מספרת לו,
הוא היה צוחק ואומר: "גילתי, גילתוש היפה שלי, יש רגעים שצריך
לעשות הפרדה בין סיפורי מעשיות למציאות, ויש רגעים שצריך לערבב
אותם ביחד ורק כדי להראות איזה אהבה יפה וגדולה יש לנו. ויש
רגעים שפשוט צריך להניח לכל, ולתת לזמן לעשות את שלו."