גיא היה החבר הכי טוב שלי. תמיד היינו מסתובבים ביחד, מהבוקר
שהיינו נפגשים בבית הספר ועד לשעות הלילה המאוחרות. היינו
עושים הכל ביחד, שיעורים, מספרים סיפורים אחד לשני, מדגדגים
אחד את השני שאין משהו יותר טוב לעשות או סתם צופים בסרט
שלקחנו בדי וי די. לפני זמן מה גיא התגייס לצבא, הוא קיבל
בדיוק מה שהוא רצה, להיות קרבי בחטיבת גולני. אני נורא שמחתי
בשבילו אבל כמובן שגם פחדתי, מה יהיה עם הוא לא יחזור? מה יהיה
אז? עם מי אני אהיה כל היום? מי ידגדג אותי? מי יקרא לי
מטומטמת ויחייך אחר כך להראות שהוא סתם מתלוצץ? מלא דאגות היו
בליבי.
ביום הגיוס כל החברים היו שם, כולם חיבקו אותו וגירדו לו את
הקרחת בצחוק, גם אני הייתי שם, חייכתי וצחקתי עם כולם אבל
בליבי תמיד היה החשש הזה וכמה שניסיתי להדחיק אותו לא הצלחתי.
אני עדיין לא קיבלתי אפילו צו ראשון וכבר גיא הולך לי. תמיד
שראו אותי ואת גיא ביחד היו מחיכיים מרחוק, לא היינו חברים אבל
היינו מתוקים ביחד. בכלל לא חשבתי עליו במובן של חבר, הוא היה
ידיד טוב שלי, ידיד נפש כזה שהייתי מספרת לו הכל ולא מסתירה
דבר.

קצת אחרי שהוא התגייס לצבא הוא היה צריך לצאת לעזה. היתה להם
מין שליחות כזאת להביא איזה פושע ואני דאגתי, אוי כמה שאני
דאגתי, הייתי בטוחה שהוא לא יצא מזה. מוקדם מאוד בבוקר צילצל
הטלפון, זה היה טל, חבר של גיא וידיד טוב שלי. הוא סיפר לי
שהנורא מכל קרה ובקולו היה ניתן לשמוע כי בכה הרבה מאוד. הייתי
קפואה, לא אמרתי דבר. ישר ניתקתי את הטלפון והתחלתי לבכות.
בכיתי המון, למרות שחלמתי על מה שקרה והיתה לי תחושה שהוא כבר
לא חי, ניסיתי להדחיק את זה. בכיתי שעות, נזכרתי ברגעים הכי
כייפים שלנו יחד, איך שתמיד הלכנו יחד כמו איש אחד לכל מקום.
אף פעם לא הבנתי את המוות, איך קורה ככה שפוגעים בך ופתאום
ואתה כבר לא מרגיש כלום, לא בחיים, לא שום דבר, אין אישיות,
אין נשמה, כלום. מוזר לחשוב שלפני שנייה היית עם הבן אדם הזה
וצחקת איתו, רק לפני שנייה, ובבום אחד הכל הלך.

אלפים ליוו את גיא בדרכו האחרונה, גם אני הייתי שם עם טל וכל
החברים, מקווצים בתוך ההמון מנסים לעצור את הדמעות. ראינו איך
אמא שלו מתייפחת על הקבר הטרי וצועקת שישאירו לו מקום לנשום,
שלא יכסו אותו כי אולי הוא חי. בשלב הזה כבר לא יכולתי, כל כך
בכיתי ורציתי להיות לידה וחיבקתי אותה. היא הכירה אותי, הרי
תמיד הייתי מסתובבת בביתה למקרר והייתי כמו בת בשבילה. "הזוג
שלועלם לא נפרד", ככה קראו לנו, ונותר ממנו רק איש אחד- אני.

נשארתי שעות מול הקבר אחרי שכולם הלכו, אפילו המשפחה כבר הלכה.
התחלתי לדבר אל עצמי, כאילו הוא מקשיב לי ושומע הכל. "אתה
המלאך השומר שלי עכשיו גיא", התחלתי את דברי. "למה הלכת? למה
הלכת ממני? קיבלת מה שאתה רוצה, ואחרי שהגשמת את החלום להיות
בקרבי אתה הולך לי ככה?!", התחלתי לצעוק לעבר הקבר הטרי ולתת
אגרופים על האדמה הרטובה. פתאום יד רכה הונחה על כתפי, קפצתי
בבהלה, זה היה טל. הוא לא אמר דבר, רק רכן לעברי וחיבק אותי.
בכיתי על כתפיו דקות ארוכות בלי לומר כלום. אחרי שתיקה ארוכה
התבוננו אחד בעיניו של השני ולאט לאט התקרבנו והתנשקנו.
התנשקנו שעות והתחבקנו ליד קברו הטרי של גיא ובליבנו קיווינו
שהוא מסתכל עלינו מלמעלה ומחייך. מאז מותו של גיא אני וטל
מסתובבים תמיד ביחד, יד משולבת ביד, ראש מורכן על כתפו של האחר
ובין לבין גם מדביקים שפתיים. אני וטל כבר חברים 3 שנים ועכשיו
אף אחד לא יוכל להפריד ביננו. טל משרת בקרבי בגלל שרצה להמשיך
את דרכו של גיא. אני פוחדת, ברור שאני פוחדת, אבל אני בטוחה
שלמעלה גיא מדבר עם האל הגדול ואומר לו שאת טל אסור לקחת כי טל
הוא מלאך שצריך להיות על האדמה וטל הוא המלאך שלי, החצי שלי,
זהו טל.