אני רוצה לשכוח אבל אני לא יכולה.
אני רוצה להמשיך ללכת בדרך לבד,
אבל זה קשה לי - המפגש עם האמת.
עכשיו אני קולטת שאת הכל עברתי לבד,
תהליך ההתאהבות, האהבה עצמה ובעיקר את הבגידה.
הכל היה פרי הדמיון שלי מסתבר,
פרי הנפש הכמהה לחום ואהבה, פרי התשוקה החזקה שלי אלייך.
קשה לי עכשיו וכולם אומרים שזה יעבור.
אם רק הייתה לי הזדמנות לתת לך חלק ממה שאני מרגישה,
אם רק יכולתי להגיע אלייך, לדבר איתך, להרגיש אותך קצת יותר
קרוב,
אם רק היית מרגיש בכל פעם שחשבתי עלייך, אולי אז זה היה שונה.
אבל את מה שאני מרגישה, כנראה שאתה כבר בחיים לא תדע.
עכשיו אני חייבת להפסיק לחלום, לקום ולאסוף את החלקים שנשארו
ממני, אני חייבת להמשיך בדרכי, אין לי כבר בריירה אחרת.
הנחמה היחידה שלי היא שאולי אתה מאושר עכשיו, עכשיו יש מי
שיחמם אותך כשקר, מי שיקשיב לך בשעות הקטנות של הלילה, מי
שילטף אותך כשיכאב, מי שינשק כשתחפש קצת קירבה.
אני מקווה שעמוק בפנים אתה מרגיש עכשיו צביטה קטנה,
אולי הגורל יפגיש אותנו שוב, אבל עד אז,
עד אז אני חייבת לנסות לשכוח אותך, אני חייבת.
כלום לא השתנה, עכשיו אני שוב לבד, משהו נלקח לי מהלב, משהו
שכנראה אני לעולם לא אצליח לשכוח...
שלום לך אהוב שלי, החלטתי להתעורר ולהפסיק להכאיב לעצמי.