רונן נראה מאוכזב, הטיוטות של הפרק הראשון פשוט היו לא טובות.
ידעתי זאת אך קיוויתי שבינוניות שלי תספיק, אבל היא לא.
הסברתי לו שאני מאושר מכדי לכתוב טוב. הוא צחק ואמר לי: "אם לא
תהיה לך יותר עבודה זה יעזור?
-"אולי"? גיחכתי בפיגור.
"עזוב אני יחזור הביתה וינסה לעשות עם הטיוטות האלה משהו
מועיל, אל תדאג" יצאתי מהמשרד והוא צעק: "ואל תחזור לכאן עד
שתהיה אומלל!!!"
פרק 2: שטן מצופה מרציפן
הלילה היה בעיצומו, צמרות העצים הנשקפות מחדר האמבטיה ריצדו
בצלליהם על המים העומדים שזה סיימתי למלא שעל מנת לטבול, כל
זאת לאור נרות ריחניים בצבעים פסטליים(סבלנות אל תקיאו עוד).
ניגשתי למטבח והוצאתי בקבוק קולה מהמקרר והנחתי אותו על מדף
האלון שצמוד לאמבטיה שבכל יום מכיל שמפו וסבון שלהם אין מקום
על שולי האמבטיה כי היא ללא שוליים, היא מהסוג עם הרגליים
המעוגלות מפעם, אני עדיין זוכר את האבנית שהייתה עליה שקניתי
אותה בשוק, זה ממש מוזר לי היום שאני ניקיתי אותה והתקנתי את
הצנרת מי היה מאמין? ילד מפונק שבבית שלו מזמינים טכנאי אם
המקרר לא בשקע לבוש חולצה גזורה ודגמ"ח ארוכות לשעבר שהותאמו
לגובה הברך מלוכלך בסיד צובע מתקן ומתקין. הייתי עוד יותר
מאושר מהיום, דירה ראשונה ועצמאות שנקנתה בעט ונייר, שזו למעשה
הסיבה שאני הולך לעשות אמבטיה. כל פעם שאני בבלוק או שאני יודע
שאני יתעצל לכתוב אני ממלא מים ומניח קולה,סיגריות, עט ונייר.
הנרות זה הרגל חדש שניתן לי ע"י...טוב עוד נגיע לזה.
רעש מפתחות בדלת הוציא אותי מהפלאשבק הנוסטלגי. שמתיי על עצמי
מגבת ובדקתי בעינית לפני הסיבוב של המפתח הסתיים. מי זה? נו מי
זה יכול להיות? למי כבר יש מפתח לדירה אם לא ל...
ראיתי את עינת, חברתי הקומפקטית, הדלת נפתחה ונמרח לי חיוך
אינטפנטילי על הפרצוף. הייתי מופתע כי עינת אמורה לישון אצל
אמא שלה כמו אחרי כל הצגה שלה שמסתיימת מאוחר. שאלתי לשלומה
ואם הכל בסדר שהיא חוזרת בשעה כזאת.
-"חזרתי לישון במיטה הישנה שלי, הסתובבתי ולא היית שם אז קמתי
ובאתי"
החיוך האינטפנטילי הצדיק את עצמו. האישה הזאת אוהבת אותי מה
שתמיד מדהים אותי מחדש לגלות.
-" הפרעתי לך באמצע המקלחת?" היא שאלה וליוותה את השאלה בנשיקה
שכמעט והפילה לי את המגבת.
-"עוד לא נכנסתי" אמרתי בעודי מתעשת. " את רוצה גם?" קיוויתי
לתשובה חיובית(הייתי קצת חרמן)
-"בטח" והחלה חולצת נעליה(יש! אני לא החרמן היחידי).
עינתי שהכירה את טקס הכתיבה הקטן שלי התגרתה קלות ואמרה "אני
יפריע לך לכתוב, עזוב אני יתקלח אח"כ."
לא את לא חשבתי לעצמי ונישקתי אותה נשיקת קוקטייל(עדינות כוח
תשוקה ואהבה-זה בא עם הניסיון והרגש).
-"אבל אני יפריע לך" היא המשיכה בטיעוני הסרק, -
"את לא".
-"לא הייתי בונה על זה. תעזור לי עם החזייה?"
-"אני לא מבין אם לא יכולה להוריד אותה איך שמת אותה?"
-"עם עזרה"
-"אהה?"
-"סתם אני יכולה אבל אני מעדיפה שאתה תוריד לי"
-"אוקיי" (הלוואי ונשים היו מפסיקות עם הקודים השקופים האלו
ממילא) סובבתי אותה בעדינות ושחררתי את החזייה. שדיה המזעריים
נחשפו, כאילו רק החלו לגדול למרות שמזמן מיצו את מלוא
התפתחותם.
נישקתי את עינת בצווארה כאילו מתחיל במצווה, התרחקתי מעט
ואמרתי לה "בואי ניכנס". עינת, עדיין מעונגת מהנשיקה אמרה בקול
תקיף ועצבני: "אתה מתגרה בי?" אמרתי לה שטיפה ונכנסתי למים
הרותחים, ניסיתי להסתיר ממנה שאני נצלה, אבל היא שמה לב.
-"חם הא?"
-"כן" עניתי בקול חנוק ומעורר רחמים. אל דאגה מכבי האש כאן,
היא פתחה את המים הקרים בכיור והשפריצה עלי. צחקתי והתרגלתי
למים אז צללתי פנימה בשקיעה שכזאת. עינת הורידה את התחתונים
והתיישבה מולי במים בקלות מרגיזה כאילו למים אין השפעה עליה.
הדלקתי סיגריה והצעתי לעינת. "רק אתך" היא התפנקה והסתובבה עם
גבה אלי, נשענת. החלפנו שחטות.
עקב חום המים חלקי גופינו שלא טבלו היו מיוזעים אז עינת רצתה
לשתות.
היא לגמה קצת וירקה: " עוד פעם הוצאת את הגזים?"
-" את מכירה את השיגעונות שלי."
-"אני שוכחת לפעמים שאתה לא הכי שפוי".
-"אני מתאים את עצמי לזוגתי", עניתי וניערתי את הבקבוק להוציא
את שארית הגזים.
פתחתי את המים ובדקתי את טמפרטורת המים על עורי כדי שעינת לא
תסבול.
שהגעתי לרמה הנכונה התחלתי לחפוף לה, היא הרכינה את ראשה לאחור
ולאט לאט שטפתי את שערה הארוך.
לקחתי שמפו והיא מייד תיקנה אותי והגישה לי אחר, "זה יותר
טוב". שמתי כמות בכף ידי וקירצפתי, הריח היה מעולה והסנפתי
אותה. שטפתי את ידי והסרתי את השמפו משערה, פורס את שיערה על
זרועי כמוכר בדי משי הודי בשוק. עינת עצמה את עיניה והוציאה
בחן מפיה מים שמצאו דרכם אליו תוך כדי החפיפה. עינת החזירה
אותי למציאות מהר והגישה לי עוד בקבוק, "עכשיו קונדישינר"
חזרתי על הפעולות והרהרתי בכך שאף לא נהניתי מרגעים כאלה
במערכת יחסים רצינית ככל שהייתה(לא שהיו יותר מדי-רציניות בכל
אופן).
כשלבסוף סיימתי עינת ליטפה את ראשי בחמימות ואמרה כמעריכה נכס,
"תורי לחפוף לך". היא הסתובבה נשענת על צידה השני של האמבטיה
וראשי על חזה. היא ליטפה את שערי ואמרה: "תמיד רציתי חבר עם
שיער נעים"
-"תמיד רציתי חברה שתלטף אותו". השבתי.
היא לקחה את הטוש והרטיבה לי את השיער משועשעת: "מגניב איך
השיער שלך הופך מצהוב לשחור במים." רצתי לענות אבל הפכתי חרש
עיוור ואילם במים.
היא שפכה עי הרבה שמפו, רגילה מן הסתם לשיער הארוך שלה,
התמלאתי קצף והיא משחקת.
-"שורף לי"
-"שניה אני ישטוף אותך וזה יעבור,
-"לא, לא, מגבת". זה יצא לי בכל מגיל 4 שאבא מקלח אותך ושורף
לך ואתה בטוח שרק מגבת תפיג את "השורף בעין" ואבא מנסה לשכנע
אותך שמים ישטפו את זה, ולבסוף אתה מרטיב עוד מגבת, אבל השורף
עובר.(שלא לדבר על זה שעם הזמן אתה מגלה שצדקת תמיד ורק מגבת
עוזרת.)
נו, מה היא יכלה לעשות? היא הגישה לי מגבת, "קח תינוקי", היא
צחקה. ניגבתי והיא שטפה ממני את השמפו, כשסיימה היא נשקה את
עורפי והצמידה את ראשי אליה. התחלתי נושק לכתפה ללא שליטה, ללא
יכולת להפסיק. בגלל מה שהמים עושים לעור, חלק ורטוב. ליקקתי,
העברתי שפתיים ונישקתי שקוע בעולם משלי. עינת דווקא נהנתה
מהעניין, ידעתי שמהמשחק המקדים הזה יתפתח רק דבר אחד. דבר שלא
כל כך רציתי כיוון שאחרי שאני מזדיין(עושה אהבה, בשבילכן.) אני
מתרוקן מה שמתבטא בשינה שלווה ועמוקה. הפסקתי ועינת התפלאה:
"מה קרה?"
-"סתם, חשבתי לרגע."
עינת התיישבה עלי והיינו פנים מול פנים, באופן טבעי כבר עמד
לי.
-"מה חשבת?" היא שאלה בעודה נוגעת בלחיי.
מזה פחדתי, ידעתי שאין דרך חזרה, אני יאלץ לעשות את זה.
-"זה סתם, אני מפחד שאני יסתם אח"כ."
-"זה מעל מה שאתה חושב תוך כדי?"
-"לא, זה פשוט התגנב אלי."
-"זה מעליב קצת, אתה לא חושב?" לא עניתי, הסתכלתי מבויש
"אני חושבת רק עלייך שאנחנו יחד"
-"אני מצטער". חשבתי לעצמי שזה ריב ממש טיפשי.
הנחתי את שתי ידי על פניה והישרתי מבט נזוף. התוודיתי מולה
בפעם המאה על אהבתי לה ונישקתי. זה הסתיים בדיוק כמו שחששתי.
הדף, העט, הרעיונות הגדולים והיצירה הונחו יתומים על אותו מדף
אלון עד הבוקר למחרת.
קמתי מוקדם, כמו שאני אוהב וירדתי למכולת להביא לחמניות ומיץ
תפוזים.
בדרך לקופה אספתי קרואסוני שוקולד שהיו יותר לי מלה(אבל גם לי
מגיע).
חזרתי הביתה מסובב את המפתח בעדינות.
תפסתי עמדה ליד הכיריים מנסה לגרום לביצה המקושקשת לא להידבק,
לשם שינוי גם הצלחתי. הנחתי את ארוחת הבוקר על מגש.
הנחתי הכל ליד אפה של עינת שתתעורר, זה לא עבד.(אולי כי זה לא
סרט אמריקאי).
אז הלכתי לשירותים לצחצח שיניים-שלא יהיו טענות.
הערתי אותה בשקט כמו שמעירים את אמא אחרי סיוט.
היא התעוררה לאט והיה לה קול ישנוני מה שעשה אותה סקסית לכדי
טירוף.
-"אוכל". אמרתי ונשקתי על ראשה תוך כדי חיבוק, סטייל אבהי.
היא שתתה והודתה לי.
פתחתי את התריסים להכניס קצת אור. קרני השמש בהקו על שערה
השחור והשילוב עם הקול שלה והעובדה שהיא עירומה לחלוטין עורר
אותי מאוד.
היא שמה לב, הניחה את המגש בצד ושאלה: "למה אתה מחכה?"
חייכתי וזינקתי. היא בתגובה עשתה לי עם היד על הראש מראה לי את
הדרך למטה.
פרק 3: אם את שונאת ספורט אבל אוהבת את בעלך
זה היה בשבת והייתי שפוך לגמרי, השעה הייתה בערך 15:00, זמן
אהוב עלי ביום זה כי יש משחק NBA (NATIONAL BASKERTBALL
ASSOCTION למאותגרים ספורטיבית או ליגת הכדורסל של ארה"ב
למאותגרי אנגלית).
אני, טוב, אתם, וגם חברתי יש לציין(שלא לדבר על הארווי חברי
משכבר הימים) מתפלאים מה בחור "נפלא" כמוני עושה צופה
בכדורסל.
למען האמת עד לרגע כתיבת שורות אלו אני בעצמי לא בטוח.
אז בואו לטובתי ולטובתכם-אני מקווה-נברר זאת.
השערות פסיכולוגיות של פחות מגרוש טוענות כי יש אלמנט של שבט
מאחורי האובססיה של גברים לספורט. כשאני בוחן תיאוריה זאת לגבי
עצמי אז אני אה... אני אדם מודרני ודי מתבודד ואני בטוח כי כל
גן שייחד אותי בשבט, ובטח תוך כדי חיים במאה האינדיבידואלית
החדשה הזאת איבדתי כל רצון להיות שייך למשהו (רק למשהי), ובטח
שבט בבוני כזה שמנסה לקטוף כדור או להכניס אותו לטבעת. משמע
להביא טרף הביתה או להגן על הטריטוריה.
בסיכומו של עניין נראה לי כי תיאוריה זו לא עוברת את מבחן
המציאות, לא לגבי ולא לגבי גברים אחרים שאני שהקשר ביניהם
לתיאוריה זו הוא מקרי בהחלט(לא משנה כמה שיער גוף מיותר יש
להם).
אין לי שום אינטרס שקבוצה מסוימת תנצח ועם זאת אני מוצא את
עצמי מתרגז בצורה יוצאת דופן שקבוצה שאני אוהד מפסידה ובטח אם
זאת מכבי שיכולה להרוס לי כל דיאטה לא משנה מצב המוטיבציה שלי
לגביה.
הציד, הכיבוש, הלבידו, הלחימה ותחושת השייכות, שחושבים על זה
ברצינות כנראה, לצערי, יש אנשים שאוהבים את הספורט מסיבות
אלו.
לאמיתו של דבר לגבי עצמי אני יודע בדיוק מה משמעות משחק
הכדורסל ושל הקבוצות הספציפיות שאני מעריך. אני אוהב את מי
שמשחק בצורה הכי יפה ומושלמת תחת החוקים. נכון בישראל אני תמיד
אהב את מכבי, אך בעולם אני פתוח להצעות ומי שירשים אותי יזכה
באהדתי.
אז מה אני אוהב? מה שאני אוהב הוא יותר ברמה האינטלקטואלית
(לדעתי, כמובן. אחרים יראו בי כשמוק מתנשא אולי בצדק), איך
נבנה מהלך, איך עובדת ההגנה, תיאום מושלם בין 5 אנשים. לעומתי
יש את אלו ששחקן שקופץ גבוה, קולע במדויק או מיטיב למסור עושה
להם את זה וזה לגיטימי, אלו כנראה אותם אנשים שהתאוריות
הנדושות נכונות לגביהם, בעיני האטלטיות היא בונוס למשחק הטוב
והופכות אותו למצויין.
CUT THE BULLSHIT
הגיע הזמן שאני יגע בדבר האמיתי שבגינו אני אוהב כדורסל, ומי
יודע עוד כמה אנשים?
אבא שלי, זו הסיבה נקודה סימן קריאה.!
אבא שלי מעולם לא נתן דבר. לא נתן לי כלום, חוץ ממזונות
מינימליים(כשהוא אמר בבר-מצווה ברוך שפטרונו מעונשו של זה הוא
התכוון לכל מילה). אבל...
הוא לקח אותי בילדותי לשחק כדורסל, והוא אמר לי שאוהד ישראלי
אוהד את מכבי. ושלא תבינו לא נכון, אין אוהד קטן מאבא שלי, הוא
לא ממש צופה ולא ממש מתעניין רק שיחק מעט שהיה ילד ובליגה
למקומות עבודה. אז למה אני נתפסתי לזה? זה די פשוט למעשה, אני,
וכל גבר-לא משנה מה הוא טוען-חשוב לנו דבר אחד, מה אבא שלנו
חושב עלינו? הוא רואה אותנו כגברים או
כילדים? גבר נורמלי ומתפקד זה בדרך כלל גבר שאביו עשה עבודה
טובה או לפחות משהו נכון ואישר לו בכך שהוא בעצמו גבר.
טוב, לי זה לא קרה. אבא שלי בעיני לא גבר על כן הוא לא מסוגל
לאשר לי שאני גבר וגם לו היה מאשר לא היה בכך ערך בעיני כיוון
שאני לא רואה אותו כגבר. לכן אני במן מלכוד. הרגשתי שלנצח אותו
זה גבריות, ברור שזה לחלוטין לא בריא ונורמלי אך כאן נכנס
הכדורסל. כשרון מסויים היה לי במשחק הזה ולכן התאמנתי וגבהתי
ומאז גיל 14 כל משחק בינינו הסתיים שלו 0 נק' ולי כמה נק'
שנדרש לנצח.
כך, במבט לאחור, בעיני חשבתי שהפכתי לגבר. היום אני יודע ששום
דבר לא יהפוך אותי לגבר בעיניו, אני הפכתי לאחד ברגע שטיפלתי
באחיי ולקחתי על עצמי את החובות שהייתי צריך וחייב ליטול.
וכמובן העובדה שהתפתחתי מינית ונשים מן הסתם מושכות אותי
ורואות בי כגבר שזה תחליף מסויים.
תמיד ישאר בי אותו החור אבל כל פעם שאני יקום, יסתובב ויראה את
חברתי ישנה לצידי או קוראת לי "הגבר שלי" אני יודע בדיוק מה
הרווחתי ואיזה גבר אבא שלי הפסיד.
בכך שהפכתי לגבר לא פתרתי כלום בחיי, כמובן רק הפכתי אותם
מסובכים יותר. עכשיו הגיע תור הציפיות מהגבר: השכלה, חברה,
נשים והגדול מכולם, כסף.
הלחץ הגדול ביותר של ילד בן 18 לפני גיוס הוא הידע שאחרי הצבא
אין יותר משחקים והוא צריך לעמוד על 2 רגליו. בטח בימינו
שבלחיצת אצבע על השלט אתה רואה את ארה"ב ואירופה ונוכח שבני
גילך חיים חיים שונים לחלוטין. אבל לך מצפה התמודדות, בין אם
לא התקלחת מעולם עם חבורת בנים או שלא היית יותר משבוע לא בבית
או שאתה לא יכול לרוץ 100 מטר בלי לחוות התקף לב קל, למרות
שבסופו של דבר הצבא הופך אותך לגבר יותר מכל דבר אחר בעולם
אפילו אם יש כאלו שלא עומדים בכך מנטלית יש אחרים שיזנקו
למקומות גבוהים ביותר.
אז למעשה להיות גבר זו משימה לא קלה בכלל, למרות שיש מליארדים
כאלה בעולם רק חלק קטן מהם הם גברים אמיתיים וזו כנראה הסיבה
שכשאישה מוצאת משהו שנדמה לה שהוא גבר היא נאחזת בו בצורת רצון
למיסוד הקשר בחתונה, אני לא מאשים אותה אבל בחייכן, קצת
אויר...
ולענייננו, הארווי ידידי האלטרנטיבי, שאני די מקנא בכושרו
החברתי ובכלל הקוליות שאופפת אותו (מאידך הוא לפעמים מרגיז
אותי ופוגע בי בלי לשים לב) בין בזכותו ובין בזכות סביבתו
וחברתו שאחרי הכל הופכת מעצבת אותו.
באותו יום שבת קפץ אלי הארווי ב: 15:00 והיה עד למחזה הזה:
ידידו הטוב (כך אני מקווה), אנכי, שוכב בעצלות על הספה בסלון
וצופה בכדורסל מה: NBA במצב MUTE כשברקע דיסק של רוק די קשה
ואיכותי(MY DYING BRIDE למי שזה אומר לו או אמר לו משהו), אני
מנופף לו בכניסתו כדעתי טרודה במאבק על הריבאונד.
הוא הגיב ב: "אתה בנאדם חולה, אני נקרע, אני אוהב את זה" בחצי
צעקה ופליאה.
אתה רומז שאני שילוב של ג'וק עם קוים מטאלים סטייל טראש ואופי
של חנון אך מכוסה במסתורין.
-"לא, אני לא רומז אני אומר שאתה בנאדם שהוא דפוק ולא יציב
נפשית"
-"את זה אני כבר יודע" אמרתי בקול משועשע
-"טוב, סגור ת'חרא הזה" והכניס בינתיים למערכת איזו קלטת שהוא
הכין לי עם מוזיקה אלקטרונית טובה מהסוג שהוא רק מכיר.
סגרתי, "אתה בא לגג לסיגריה או שאתה עדיין לא מעשן" הוא שאל
בקול מתחסד על הקטע של העישון.
-"יצאתי מהטירוף הזמני הזה בוא, יש לי מרלבורו לייט"
-"מרלבורו לייט" אמרנו בקול אחד-בדיחה פרטית שלנו, הוא הביא את
הטייפ לגג כי לכל פגישה בינינו יש פסקול שהוא מעצב שלא במודע.
עלינו לגג, שנראה כמו כל גג דרום תל-אביבי הרבה דודים מוזרים
וכמה אנטנות בעיקר של חברות סלולריות וימבה בדלי סיגריות על
הרצפה. הלכנו לצד השני של הגג שם יש כמה כסאות נח ושקע.
הדלקנו אותן את הסיגריות, נשענתי אחורה על הכסא והעליתי עשן
עושה את עצמי נהנה מהמוזיקה שאף פעם לא ממש הייתה לטעמי.
הארווי התלהב ורקד קצת עם המוזיקה, אני עשיתי עם הראש(אך פעם
לא הייתי ממש מרגיש עם משהו בנח עד לריקוד מוזר כזה). אני אוהב
מוזיקה אבל אני חייב לחוות אותה לבד בפעם הראשונה שאני נחשף
אליה אני חייב להרגיש אתה בנח ולאהוב אותה בסוף. זה טקס שאני
בטוח שגם הארווי עובר אך הוא מגיע אלי אחריו שהוא כבר סינן לו
את מה שהוא אוהב. אני כבר התרגלתי לזה אצלו ובכלל רציתי לדבר
אתו כי הרבה זמן לא דיברנו כמו שהיינו.
אחרי כמה קירות חברתיים והעברת חוויות בעלות גוון מצ'ואיסטי
ומעט אמירות נאורות הגענו לדיון על מוזיקה בו הסכמנו שמוזיקאים
הפכו לטכנאים ששולטים במחשבים יותר מבכלים. סיפרתי לו כי ראיתי
בערוץ המדע כלי נגינה שעובד פשוט שאתה זז במרחב בו פזורים
חישני הכלי ויוצר מוזיקה עם תנודות גופך, ידעתי שזה החלום של
הארווי כי הוא תמיד רוקד את הריקודים האלה שלו ורוצה שיהיה להם
ערך. עם כלי כזה גם יהיה להם.
אני לעומתו נהנה ממוזיקה אלקטרונית אך לא משתעבד לה לחלוטין,
כי מלבד היותי נאמן לגיטרה ולפסנתר, ולמרות חיבתי העזה למקצבים
אלקטרונים מלווים פשוט לא בא לי שבעוד 20 שנה יהיו קבוצת
מפגרים שינגנו מוזיקת רטרו בגיטרה, תופים ומכשירים שלא דורשים
חיבור.
בעיני המוזיקה רק מרוויחה בייצור כלים חדשים, אבל אל לה להשמיד
את הכלים הישנים. בקיצור רעיון הברירה הטבעית קוסם לי ומחליא
אותי במידה שווה.
כשסיימנו את הדיון המוזיקלי הארווי הפתיע אותי בפתיחות וסיפר
לי על חברה שלו והתחיל לדבר איתי על סקס ואהבה ועוד מרעין
ובישין. הרצתי לו כמה מרעיונותי וגם סיפרתי לו איך הפכתי
ממניאק חרמן לאוהב המונוגמיה שאני כיום. העברנו חוויות לגבי מה
אנו חשים שאנו מאוהבים וכיוון שהייתי עם עינת אותה באמת אהבתי
העצמתי לו את חווית האהבה.
זה היה די אירוני שמס' ימים אח"כ הוא עזב את חברתו. לא יכולתי
שלא לתהות אם הוא משווה את רגשותיו כלפי חברתו לרגשותי שלי
כלפי עינת.
הרגעתי את עצמי בכך שהיא הייתה מכוערת ועדיף לו בלעדיה.
כן, כן, אני יודע אבל מנגנון ההדחקה הוא הדומיננטי ממנגנוני
ההגנה שלי ואני מנצל ממנו מה שניתן. מה שכן פרידתו של הארווי
הייתה לטובה מה גם שלא נראה שהיה לי בה חלק בסופו של עניין.
הארווי הפך למאושר יותר וחופשי, מחפש את האהבה הבאה. אני מצידי
הסתובבתי לצד וגילית את עינת
חיבקתי, נישקתי, כן גם הזדיינתי ואפילו... טוב אני חייב
להתגאות, אבל היה לי קשה להירדם, אז התיישבתי וכמובן כתבתי על
זה.
פרק 4: SCRUE ISRAHELL
חשבתי לעצמי מעט ולא אהבתי מה שקורה לי החלטתי שאני זקוק
לחופשה אך קודם עשיתי סיור מודרך בחיי. הלכתי לפסיכולוגית
לטיפול ועזבתי אחרי 2 פגישות כי לא גילינו שום דבר שכבר לא
ידעתי.
אחרי הפגישה האחרונה חזרתי הביתה עליתי במדרגות, גברת מטקוביץ'
סיננה משהו, אני אפילו לא זוכר מה. מה שכן אני זוכר זה שאמתי
לה: "תתאבדי כבר י'זקנה מטורפת" היא הייתה המומה ואני נכנסתי
בנונשלנטיות לדירה.
הפעם סגרתי את הדלת ונעלתי על המפתח ומנעול.
הסלון הלבנבן שלי נראה לי לפתע כמו החדר הזה ששולחים אליו
משוגעים בהתקפה, הלכתי למטבח לחפש משהו לשתות ואיזה ואליום. לא
היה לי לא קולה ולא כדור. יצאתי מהמטבח והמסדרון נראה קטן
מתמיד. החדר שלי הפך למיטה גדולה ומהשירותים עלה ריח של מבשם
אויר שדחה אותי במיוחד.
לקחתי סולם והוצאתי מהבוידעם מזוודה. לקחתי את הטלפון וצלצלתי
לסוכן הנסיעות.
-"רונן אני רוצה לאמריקה, תשיג לי ויזה וכרטיסים כמה שיותר
מהר".
רונן אמר שייקח זמן עם הויזה אבל אין לו בעיה לשלוח אותי לכל
מקום שארצה אחרי שהיא תתקבל. ניו-יורק, ניו-יורק אני רוצה. אני
בא אליך עכשיו למלא את הטפסים.
ירדתי למטה, הרגשתי שהשכנים מסתכלים עלי, נכנסתי למכונית
וצעקתי לדיבורית "אמא"! נוצרה שיחה: "אמא אני בא הביתה אפשר
לישון היום אצלכם?"
-"בטח" אמא אמרה ושאלה אם משהו קרה. אמרתי לה שנדבר שאני
יבוא.
נסעתי לסוכן נסיעות ומילאתי בזריזות את הטפסים וגיהצתי את
הויזה.
יצאתי משם בזריזות ושמתי פעמי הביתה, לפ"ת.
כבר היה 16:30 ואנשים חוזרים מהעבודה מה שגורם לעומס בכביש מה
שמפעיל את טריגר הצפצפה, כולם צפרו אז גם אני. התחלתי לצפור,
איש אחד יצא מהאוטו ובא אלי מאחור, צועק לי "יא דפוק נדפק לי
האוטו בגללך" ניסיתי להתאפק אבל הוא התגרה. יצאתי מהאוטו
ובדיוק הפקק התחיל לזוז. נתתי לו סטירה ואמרתי "לא יודע לנהוג
אל תנהג אידיוט". נכנסתי לג'יפ ונמלטתי.
החברה התחילה לעלות לי על העצבים. נכנסתי לעיר ילדותי וכלום לא
השתנה בבני ברק ב' הידועה גם כפ"ת. נכנס בי זעם ורצון להרוג את
כולם, נזכרתי לרגע קצר שסבתא שלי דתייה, נבהלתי.
נסעתי בעיר מעל המותר ביודעי כי שוטרים אין בעיר הזו רק פקחים
שיקנסו אותך עם עשית עבירה מטורפת כמו לחנות בכחול לבן. הגעתי
הביתה.
המעלית סירבה להגיע, אחרי כמה דקות יצא משהו מהמעלית, "מה לקח
כל כך הרבה?" שאלתי בעצבים. "שכחתי משהו בבית אני מצטער" הוא
אמר. "אז אני צריך להזיע פה בגלל שאתה מטומטם?" נכנסתי
למעלית.
אמא פתחה לי את הדלת. חיבקתי אותה. "אני רוצה לישון" אמרתי לה,
"אין בעיה" החדר המיטה שלך מוכנה. הורדתי את החולצה המסריחה
והנעליים ושקעתי בשינה נעימה.
2:00 בלילה, קמתי. הבית היה שקט, אחותי בלונדון אח אחד בצבא
והאחר ישן.
מצאתי עוגה במטבח, לקחתי חלב וחיסלתי חצי תבנית אותה הורדתי עם
ליטר חלב. הרגשתי כמו חתול שמן ושחור.
אמא שלי הופיעה במטבח, הרגשתי מבוכה.
-"מה קורה?" היא שאלה
-"אמא נמאס לי מהארץ הזו והחיים כאן אני חייב לנסוע מפה,
הזמנתי כבר כרטיסים לאמריקה בכיוון אחד."
-"מה עינת הספר שלך, יש לך אחריות ממה אתה בורח?"
-"זין על כל זה, אמא אני כמעט השתגעתי היום וגם שרפתי כמה
גשרים, אי צריך להיות רחוק מכל זה."
-"להיות רחוק לכמה זמן?"
-"אני לא יודע".
-"ככה בלי לתכנן?" המשיכה בפולניות.
-"כן, ככה"
-"לאן תיסע בדיוק?"
-"ניו-יורק"
-"ואיפה תהיה?"
-"לא יודע איזה מלון או משהו, זה רק פרטים טכניים."
-"יש לך כסף?"
-"לא אני נוסע בחינם, ברור שיש לי למה עבדתי כל הזמן הזה?"
-"אולי תירגע כמה ימים ואח"כ תחליט?"
-"אני גם ככה מחכה לויזה אז יש לי עוד כמה ימים, אני רוצה
לעזוב את עינת ואת הספר אני כבר יסיים שם."
-"אני לא מבינה אותך, חשבתי שאתה אוהב אותה."
-"אני כבר לא יודע כלום, אני ידבר אתה מחר ונראה, אני יפנה את
הדירה אישן כאן כמה ימים ואח"כ אני עף מפה."
-"אני הולכת לישון נראה כבר מה תחשוב על זה מחר."
-"אני יחשוב אותו דבר, לילה טוב."
קמתי בבוקר שמחשבה אחת בראשי: איך אני יכול לגרום לכך שאבלה פה
את כמות הזמן המעטה הניתנת.
החלטתי לחזור לדירה ולסיים לפנות, לא רציתי לנסוע ברכב אז
הלכתי על אוטובוס-טעות מס' אחת. הלכתי ברגל לקו 82 שקרוב
לביתי, אך חום ה- 30+ מעלות הישראלי של חודשי הקיץ (שבינינו
הוא כל השנה) גרם לי להזיע. משום מה חשבתי שאוטובוס זה נח וזול
והארווי יעזור לי חזרה עם הדברים.
כיוון שלוח זמני האוטובוס נורא הגיוני ומוקפד חיכיתי הרבה,
ואני מתכוון הרבה זמן לאוטובוס. מסביבי נערמו חבילות של זקנים
שהיו בדרכם חזרה מקופת חולים, לו הייתי כבר באמריקה הם היו
בפלורידה ולא מפריעים לשאר בני האדם שמוחם עוד לא החליד. מה
לעשות זה המצב הנתון. השתדלתי לשמור על פני פוקר, לקחתי איתי
ווקמן אז הפעלתי אותו וניסיתי להיות אדיש ומצפה. זה כמובן לא
מנע מהזקנה לידי לשאול אותי משהו 5 פעמים עד שקלטה שאני לא
שומע אותה בגלל הווקמן, שכנראה היה לה המצאה חדשנית מדי בשבילה
בתחילת האלף השלישי.
בסוף נאלצתי להוריד את האוזניות ולשמוע מה בפיה. בפיה היו
שיניים תותבות וגם הדבר ה"אהוב" עלי אצל זקנים: הקיטור
האולטימטיבי, מה עם האוטובוס? היא שאלה מתי הוא בא? אמרתי לה
שאני לא יודע וגם אני מחכה לו, אך היא כמובן אחזה בלו"ז שלו
וטענה כי הוא מאחר כמו תמיד. הנהנתי
בניסיון לנער אותה אך הבנתי שכמו כלב אם אתה לא שורף את
הקרצייה תעביר אותה לכלב אחר. זיהיתי זקנה בעלת נטיית פיתוח
שיחה פוטנציאלית
והפניתי את הקרצייה לבת מינה, שימצצו אחת לשניה את הדם, שבגילם
זה נחשב שיחת חולין שהיא שיאו של היום. רצה האל וזימן לי את קו
82 דקה לפני שרציתי לחזור ולנהוג. או כאן באה הטעות
השניה-עליתי על האוטובוס.
אוטובוס בארץ הקודש הוא דבר נוראי במיוחד באזור המרכז. הנה
רשמי:
נהג, וכאן תלוי במזל, כי יש הרבה נהגים מסוגים שונים. שלי היה
זה שמגיע עם אישה מחוברת למושב שלו. זאת שעומדת לידו ומדברת
אתו ומנסה לצחוק מכל מילה שלו, מנפחת לו ת'אגו. לא ניכנס
לניתוח האישיות של אותה אישה כי היא כמו מה שהיא מנסה להיות,
עוד רהיט. מה שכן משנה זה שהנהג מדבר אתה במקום לקחת ממך כסף
ולהגיד לך מתי לרדת.
לא נורא, עברתי את המכשול הזה שהוא יחסית סביר, עכשיו ניצבתי
בקדמת האוטובוס תר בעיני מקום בודד לשבת, או סתם מקום ליד משהי
"שווה" שזה אינסטינקט כזה ולא קשור לעובדה האם אני נמצא במערכת
יחסים כן או לא.
במושבים הקדמיים, גריאטריה כמובן. מייד מאחוריהם כמו מצפים
למותם גיל הזהב, שכוחם עוד טיפל'ה במותנם.
בהמשך אנשים מסוגים שונים ומצד ימין, במושבים הבודדים, איש עם
כמה שקיות מהשוק או משהו כזה, אחריו : כוסיה, זקנה וילד דתי
מהסוג השנוא עלי כי מזכיר לי אותי.
הבנתי ששקט לא יהיה לי בחלק הקדמי ולקחתי סיכון. יאללה לחלק
האחורי. מצד ימין קידמו את פני פועלים זרים שדווקא מכולם נראו
הכי מסבירי פנים. לשמאלי כמה דוסים עם ילדים לרוב ומעט בחירות.
במושבי ה-4 המוכרים, טינאייג'רים ומאחור במושב של החמישה ליד
החלון, מנוחה ונחלה.
הפכתי צד לקסטה ונשענתי לאחור על ציורי טוש שחור. ליאת וירון
שווה אהבה וסמדי הכוסית מחיפה.
ניסיתי להתעניין במה שנשקף מבעד לזכוכית אך שום דבר לא קרץ לי.
בכל זאת המשכתי להסתכל בתקווה שהזמן יעבור מהר. כי כל פעם שאתה
מסתכל ישר מהחלק האחורי של האוטובוס אתה מיד נתקל במבט של מי
שיושב מולך במושב של הארבעה. ולתקוע מבט נוקב על מנת שהוא קודם
יסתובב. אה נראה לי יותר מדי זמן ואנרגיה להשקיע במקום אותו
אני בקרוב עוזב.
מבלי לשים לב אחרי העברות אין סופיות של הראש מימין לשמאל
וחוזר חלילה הגיע התחנה שלי רק הליכה קצרה ממעוני שבקרוב יהיה
לשעבר.
החזקתי אצבעות פיזית ולא רק מנטלית וקיוויתי שעינת לא תהיה
בבית, כמובן שמזלי בגד בי שוב ושהכנסתי את המפתח למנעול שמעתי
אותה שואלת לשמי. זה היה מאוחר מדי להסתובב חזרה ובטח מלחזור
שוב לאוטובוס מהגהינום.
עזרתי אומץ וניסיתי לתכנן מה אני יגיד לה ומה היא תענה בידיעה
שזה לפועל לא יצא, ועברתי את המפתן...
-"תברח, תברח, שפן" ואז שינתה את הטון ואמרה ברכות: "בוא הנה
ושב על הספה", ישבתי והיא קפצה עלי.
לרגע עמד לי, עד שהיא ניסתה לחנוק אותי, הדפתי בעדינות את
הבחורה השברירית מעלי. לא ידעתי איך להסביר אז נקטתי באסטרטגיה
חדשה.
"עינתי", אמרתי לה בקול תקיף, כמו זה שדמיינתי שאני ישתמש בו
לפני שנכנסתי. "עינתי, אני מריך חופש ואולי חופש לצמיתות מהארץ
הזאת ולכן אני נוסע לניו-יורק". ואז סובבתי את הסכין: "את
יכולה לבוא איתי אם את רוצה"
זה ממש הרתיח אותה כי היא פשוט לא יכלה לבוא איתי. יש לה מס'
עבודות שהיא מחויבת אליהם וגם היא וההורים שלא בלתי נפרדים,
ולמען האמת ידעתי את זה טרם פלטתי את המשפט בכלל מפי וזו גם
הסיבה שהייתי נכון בכלל להוציאו מפי, היא הבינה זאת והחזירה לי
בחצים בוערים משלה.
-"אתה בן זונה, בן זונה, פשוט חתיכת בן זונה בלי ביצים אתה
יודע?
-"אני יודע" עניתי מבייש, לקחתי שתיקה קצרה והמשכתי "ואני גם
יודע שאין דרך שאני יסביר למה אני עושה את מה שאני עושה".
-"לא מספקת!"
-"מה?"
-"תשובה לא מספקת" היא חזרה.
-"אני באמת הייתי רוצה לקחת אותך איתי אבל אני יודע שזה לא
מציאותי".
-"אתה יודע שאתה פשוט חרא".
-"אמרתי לך כבר שאני יודע".
-"אז תישאר אידיוט".
-"אני לא יכול".
-"אתה בוחר חו"ל עלי?"
-"לא, רק שפיות, איזה תועלת יש לך בי לא שפוי?"
-"אתה סתם עושה דרמות, מה משפיעה עליך הארץ הזאת כבר?"
-"הלוואי והיא לא הייתה משפיעה עלי, אבל אני לא חי את חיי כמו
בנאדם קטן שמחכה ללחם שלו ואולי לקצת חמאה וריבה אחרי יום
עבודה, פותח טלוויזיה ב: 21:00 רואה חדשות, טוק-שואו ומקנח
במהדורת חצות, זה לא חיים. יש לי עבודה שאני עושה ואוהב ואני
יעשה אותה איפה שהכי שווה לעשות אותה."
-"מה כבר יש בניו יורק שאין לך איתי?"
-"זה לא מה שיש שם כמו מה שאין שם".
-"אתה כל כך שונא ישראלים?"
-"בטח".
-"אבל אני ישראלית".
-"זה לא קשור אני שונא גם דתיית וסבתא שלי דתייה, בכלל אני
ישראלי (למרות שאני שונא את עצמי ללא הבדל של דת גזע ומין).
אני מתכוון לסטריאוטיפ הישראלי/דתי שכמה שהוא ציני ועצוב הוא
המציאות השלטת".
-"טוב תעזוב אותי אם אתה רוצה".
-"אני לא רוצה אבל אין לי ברירה".
-"לא יכול זה אח של לא רוצה".
-"כן הרס"ר, השתחררתי כבר. אני ירצה לראות אותך איתי אני באמת
אוהב אותך. עכשיו זה לא אפשרי, אני יגיע לניו-יורק ואסתדר ואז
תוכלי לבוא אלי".
-"אתה חי באשליות אם אתה עוזב אותי זה לתמיד, הבנת?"
-"אני לא רוצה להבין".
-"זה המצב".
פעם ראשונה שראיתי את עינת בוכה, וראיתי אותה הרבה פעמים.
ניסיתי לנחם אותה ללא הועיל.
-"קח את הדברים שלך ותעוף" היא אמרה, יותר נכון יללה. ארזתי
והיא סגרה את עצמה בחדר.
זה היה רגע קלאסי ממנו מפחדים גברים, ועברתי אותו. הרגשתי חזק.
השארתי לה פתק ממוגנט על המקרר: "אני עדיין אוהב אותך, נתראה
בעתיד-סליחה וביי". וכך עזבתי את האישה הנפלאה שפגשתי מעודי
ואני כולל את אמא שלי שהחזיקה בתואר הזה לפני.
טעויות.
פרק 5: משקפיים ורודים לשבת בצהריים
אופי הפרידה מעינת חיזק והחליש אותי במידה שווה. נכון עברתי את
הבכי שהוא גדול המכשולים של פרידות אבל באמת, באמת עדיין היו
לי רגשות כלפי עינת, אהבה או איך שלא תקראו לזה.אז בגלל שהייתי
נורא בקקט החלטתי לנסות משהו שעוד לא עשיתי.
הלכתי לפאב תל אביבי להטביע את יגוני באלכוהול. התיישבתי
וחשבתי להתחיל בבירה. "בירה מוזגת חביבה" ביקשתי וקיבלתי.
שתיתי בקצב שלי את הנוזל המר. גמרתי ושאלתי: למה קונים את זה
פיפי כבר יותר טעים?"
-"טעמת פעם פיפי?"
-"לא".
-"אז תדע לך שפיפי זה העצבות ובירה משכחת עצבות אבל הטעם שלה
זהה לעצבות".
-"וואללה, תביאי לי עוד כוס של עצבות".
-"חבית או בקבוק?"
-"מהבולבול", צחקתי בצחוק בהמי. קיבלתי עוד אחת ושתיתי, הפעם
יותר מהר. כולם סביבי דיברו או רקדו. אני לא זוכר לצלילי איזו
מוסיקה אבל כנראה רגועה כי זכור לי שאם רציתי יכולתי להבין על
מה דיברו סביבי.
התקרבה אלי בחורה והתיישבה לידי אומרת "היי"
-"אני מכיר אותך?" שאלתי. היא אמרה שלא "אז מה את רוצה ממני?"
-"אתה לא היית בטלוויזיה?"
-"לא שאני זוכר עכשיו, אולי כן אבל את מפריעה לי להשתכר".
-"כן, כן אתה הסופר הזה, היית ממש אחלה בטלוויזיה, מה אתה עושה
כאן?"
-"אני מנסה להשתכר ואת לא עוזרת".
-"אני יעזור, היי תני לו עוד בירה".
-"לא עוד מהפיפי עם הקצף".
-"אז מה כן?"
-"משהו טוב. ויסקי, ויסקי זה טוב".
-"נו, טוב. תני לו ויסקי" ניכר שהיא מתקמצנת(הדבר שהכי דוחה
אצל אישה אגב) אז הצעתי לשלם.
-"מה פתאום אני מזמינה".
-"אני משלם פעם שניה".
-"לא אני מזמינה אותך".
-"פעם שלישית, נלגם" שתיתי בשלוק. "למה אני עדיין לא שיכור?"
-"אתה לא מרגיש שיכור?"
-"לא יודע, איך מרגיש שיכור?"
-"לא השתכרת אף פעם?"
-"לא ממש, חוץ מהבר מצווה, אבל אז רק צחקתי כל שאר הפעמים כאב
לי הראש רק".
-"אז כואב לך הראש?"
-"לא".
-"אז שתה עוד משהו".
-"את מקבלת אחוזים ממכירת האלכוהול כאן?"
-"אתה אמרת שאתה רוצה להשתכר".
-"רק שיהיה לך ברור, אני פה עם לב שבור".
-"אז?"
-"אז אני לא חוזר אלייך שתוכלי להגיד, וואי שכבתי עם סופר אני
כל כך אינטלקטואלית".
-"לך, אגומניאק".
-"מה את אומרת? איך עלית על זה? מפגרת בגלל זה אני סופר".
-"מזלך שאתה כזה חמוד וסקסי אחרת הייתי הולכת". דמיינתי אותה
אומרת
כשהסתובבה ללכת.
-"טוב מוזגת, הנה כספך ותודה על טוב לבך". היא גיחכה קלות
ובירכה אותי לשלום.
הושטתי ידי לקופסת הסיגריות בכיס האחורי וידי כשלה בניסיון
למשש עוד סיגריה. שלפתי את הקופסא ואכן נוכחתי כי היא ריקה,
שמתי פעמי לפיצוציה.
קניתי קופסא בלי דיבורים, נתתי כסף במדויק. פתחתי את הקופסא
וכמובן הרחתי אותה כי אין כמו ריח של טבק מקופסא שזה עתה ביתקת
אותה. הריח אח"כ, טוב זה כבר סיפור אחר, אבל גם ההנאה. טוב על
טעם ועל ריח... גם לא אחד כנגד השני. שלפתי את נייר הכסף
והשלכתי על הכביש, הוא נפל בדיוק לשלולית שומנית ועכורה, דימוי
מן הסתם לריאה.
לא חשבתי פעמיים והצתתי אחת, השאיפה הראשונה מהנה אבל יותר
השניה. בדיוק באותה שניה ניגשה אלי ילדה כנראה בת 15 או 16
וביקשה ממני סיגריה. הבחנתי כי מאחורי הפינה אורבת חבורה של
ילדוד'ס שרק מחכים שאוציא אחת וכל אחד ייגש אלי בתורו אז אמרתי
לה: "ככה את מפריעה לי באמצע השאיפה השניה?"
-"לא התכוונתי להרוס לך את ההנאה אלא רק לחלוק בה."
-"בואי שניה" ונכנסתי לפיצוציה. "מה את אוהבת?" היא הצביע על
חבילה שילמתי ואמרתי לחלק לכל החברים שלה ושלא יפריעו לי בעוד
שאיפה שניה.
היא אמרה תודה ונישקה אותי על הלחי. הרגשתי הרגשה חדשה אולי של
אבהות. הרגשה דומה למה שיש לי שאני משחק עם בן דודי הקטן. לא
ייחסתי
לזה חשיבות מיוחדת. היום אני יודע שזה קשור בדפקטים של אבא שלי
שאני מתפלא שילד מחבב כל כך מבוגר.
המשכתי ללכת על המדרכה לא ממש שיכור ואולי כן. פגשתי כמה
חברים.
-"היי גבר, מה קורה?" תגובתם השבטית הראשונית. זה וצ'אפחות.
-"אני איי או קיי". עניתי למרות מצבי העגום.
-"אתה נראה קצת שיכור".
-"אני שתיתי קצת".
-"רוצה אחד?" נחשפו בפני מס' ג'וינטים ירוקים.
-"לא תודה, זה עושה אותך שמח ואני עכשיו רוצה להיות בדיכי". לא
היה לי חשק לתת להם את הרצאת הסמים זו שיטה פרימיטיבית לשלוט
במצב הרוח שלך. ניסיתי את זה שהייתי בן 16 אבל היום? 20+ למה?
כל החכמה היא לשלוט בעצמך, אם אני רוצה אני משנה את המצב רוח
שלי. אני יצירתי אני יכול להחליט שאני שמח או עצוב או יצירתי.
כנראה האבולוציה המנטלית שלהם עוד לא שם. ממש לא רציתי להישאר
איתם אז המצאתי איזה תירוץ למה אני חייב ללכת ולקחתי מונית
להארוו.
-"היי הארווי ארנבי! מה קורה חבוב?" כך פתחתי כשהארווי פתח לי
את הדלת בשעות הבוקר, ואלוהים יודע איך הוא קם המסטול הזה?
בד"כ פיגוע בסלון לא מעיר אותו. שיערתי שהיה ער. בבוקר גיליתי
שהוא פתח לי מתוך שינה כי הוא היה המום שאני בסלון מזיל ריר
ונוחר על הספה.
-"היי". הוא אמר לי. "אתה באת לישון?"
-"כן".
-"שן, לילה".
-"לילה". נרדמתי בלבוש מלא עם הפנים בספה הרכה. להארווי תמיד
היה עם מוזר אבל נוח. ישנתי אבל כמובן שכאב הראש עלה לי לראש
וקמתי בעשר.
התיישבתי מול הטלוויזיה וראיתי אותי. היא הייתה סגורה אבל
ההשתקפות שלי הייתה פרוסה עליה. פתאום ראיתי את הארווי מסתכל
עלי מסתכל על הטלוויזיה. "מה אותה עושה כאן?" הוא שאל אותי.
-"יא מסטול מי פתח לי את הדלת אתמול?"
-"מי?"
-"אתה".
-"טוב, אם אתה אומר".
-"אני אומר".
-"לא משנה, תגיד לי אז מה אתה עושה פה? איפה היית?"
-"אני? סתם רבתי עם עינת אתמול והייתי בדיכאון(בלי דגש בכ') אז
הייתי באיזה בר שמצאתי קל"ב ושתיתי כמו מפגר מה שנכנס לרדיוס
של הידיים שלי. ועכשיו כמובן מתפוצץ לי הראש".
-"אחי, כמה פעמים אני יגיד לך, אם כבר להשתכר אז מיין".
-"תמשיך להגיד אולי בסוף אני יבין. יש לך אקמול או משהו?"
-"לא, מצטער אחי".
-"אפשר להתקלח?"
-"בטח אין בעיה. מה אתה שואל בכלל?"
-"סתם אתה יודע כמו שאתה אצלי שואל אם אתה יכול להשתמש בטלפון,
עניין של חינוך כנראה".
-"כן, אה".
-"או קיי אני הולך להתקלח. רגע איפה השותף שלך? לא באמבטיה?"
-"שותפה, אבל היא אצל חבר שלה".
-"ראיתי אותה?"
-"נראה לי".
-"איך קוראים לה?"
-"מאי".
-"לא זוכר, רגע, כזו שינקינאית מתלהבת?"
-"בערך, אבל אל תגיד שהסכמתי לתיאור הזה".
-"אל תדאג, סודך שמור אצלי. לפעמים אני קצת כומר אתה יודע".
-"שמענו עלייך "אבי" רק סתום ת'פה על זה".
-"בסדר תירגע, אני אפילו לא בטוח שזו היא".
-"אני הולך אח"כ לבית שלי להביא אקמול, ואז לפ"ת. לקפוץ
קודם?"
-"אני יבוא איתך אני רוצה לקפוץ לאמא שלי גם".
-"אחלה, טוב אני בפנים".
-"יאללה, זריז אחי".
-"אה, וואללה אני צריך לדבר איתך אחרי זה".
-"נדבר בדרך". ענה הארווי וזירז אותי להיכנס.
נכנסתי לאמבטיה הישנה שהיה בה טאץ' ממש חמוד הייתה מראת עץ
מגולפת צבועה בירוק עם תחריטים אדומים כהים וציורים שמחים. על
הכיור היו מדבקות מניעת החלקה שיש גם באמבטיה בצורות תינוקיות
נורא מרגיע בקיצור, מה שעזר לי עם ההאנג אובר כי ברגע שאתה
שוכח ממנו ומתרכז במשהו אחר המוח עושה מן ריסטארט והכאב עובר.
פתחתי את המים וחכיתי כמה דקות עד שהבנתי שזה הפוך ופתחתי את
המים הקרים לקבל חמים. הורדתי בגדים והסרחתי קלות אז ניקיתי
ביסודיות את כל חלקי מהראש מאחורי האזניים ועד בין אצבעות
הרגליים. מצאתי מגבת והסנפתי אותה. היה לה ריח טוב אז הנחתי
שהיא נקיה. תחבתי את פניי למגבת נאנחתי אנחת רווחה, עצמתי את
עיני ויצאתי מהמגבת.
יבשתי את עצמי וצעקתי להארווי שיביא לי חולצה כי שלי מריחה כמו
הומלס, צעקתי והוא לא ענה. פתחתי מעט את הדלת וקראתי: "הארוו
אתה כאן?" ענתה לי מאי: "היי זה אתה".
-"את מזהה אותי?" עברתי לעמדת מגננה מסתיר את גופי מאחורי הדלת
והראש מציץ ומתקשר.
-"בטח, אתה חבר של הארוו, נפגשנו במסיבה שלו לא מזמן".
-"כן, לא חשבתי שתזכרי, איכפת לך לעשות לי טובה ולהביא לי
חולצה מהארוו?"
-"מה?" היא היתממה.
-"להביא לי חולצה מהחדר של הארוו".
-"אולי תיקח לבד?"
-"אולי לא". החזרתי בכל מרגיז
-"חכה רגע". היא אמרה ושבה אחר מס' שניות עם חולצה ללא
שרוולים, מאלו שהארוו טיפל בהן. לבשתי את החולצה והבוקסר והיה
לי אומץ לצאת.
-"אתה די חמוד" היא אמרה קול מתגרה.
-"אין לך חבר?"
-"למה אתה מעוניין בי?"
-"לא!" עניתי מבוהל.
-"אז מה איכפת לך אם יש לי חבר?"
-"סתם היה נדמה לי שאת מעוניינת".
-"סתם יש לי דימוי לשמור".
-"איזה של חמה כמו בוילר?" -
-"וואי!" היא ליוותה את הפליאה בדחיפת מכה על החזה שלי. אני
תוך כדי חשבתי לעצמי שמוטב לו להארווי לישון עם דלת נעולה
בלילות שלא יתעורר איתה בטעות. בחזרה למציאות שאלתי אותה איפה
הארוו?
-"מוריד את הזבל".
-"אה, אילפת אותו יפה".
-"אתם הולכים לאנשהו?"
-"אהה".
-"אין לי מה לעשות אפשר לבוא איתכם?"
-"לא יודע, אנחנו נוסעים הביתה למשפחה".
-"אני מכירה את אמא של הארוו ואחותו זו משפחה מגניבה. נראה לי
שאני מכירה גם את אחותך היא בלונדון לא?"
-"כן, לא ידעתי שאת בסוד העניינים. אם את רוצה לבוא רק תשאלי
את הארוו". כניסתו של הארוו הורידה את המסך על השיחה הזו
שהייתה בדרכה המשעממת אל הלא נודע. מאי הכריזה בפניו שהיא באה
איתנו. הוא הגיב ב: "יאללה, ואולי תשים כבר מכנסיים". הוא פנה
אלי.
-"תפסת אותי עם שלי למטה". גיחכתי וגם הוא העלה חיוך. שזה
מאורע נדיר אני לעיתים נדירות מוציא ממנו חיוך, זה קורה לי רק
שנחה עלי רוח שטות שאני מצחיק אותו וזה די נדיר שלי יש רוח
שטות ולו סבלנות לסבול אותה ולצחוק ממנה. מכל מקום הפעם הוא
צחק ללא קשר וגם לא הרגשתי אותו מזלזל באינטליגנציה שלי.
התלבשתי ויצאנו לחדר מדרגות שם נזכר הארווי כי רציתי לדבר איתו
על משהו. "אה כן" אמרתי כאילו בדרך אגב "אני נוסע לניו יורק".
-"מתי?"
-"עוד מעט אני רק צריך ויזה, בטח יומיים שלשה".
-"ועכשיו אתה אומר לי?"
-"זה היה החלטה של רגע לא ממש תיכננתי את זה, סתם צילצלתי
לסוכן ואמרתי לו שיוציא את תכנית המגירה להגירה".
-" לכמה זמן?"
-"אין לי שמץ, יש לי רק כרטיס כיוון אחד".
-"מה לא יודע?" נזלה ממנו דאגה וממאי מבט מלא קינאה. ואכן היא
אמרה: "מה אתה נוסע, יוו איזה כיף לך גם אני רוצה". (ידעתי
חשבתי לעצמי.) הארווי שאל: "ואתה יודע איפה תגור, תעבוד וכל
זה". התפלאתי שזו שאלתו בחיים הוא לא היה פרקטי מי יודע מה
ובטח לא התעניין ברמות של עבודה ומגורים. הסברתי לו כי הכל כבר
מסודר ואני רק צריך לנחות ואפילו יש התעניינות לתרגם ספר שלי
לאנגלית.
-"סבבה אני בא לבקר אותך שם".
-"בכיף רק תבוא".
-"אתה לוקח אותי איתך". שאלה אותו מאי.
-"אני נוסע אליו הוא צריך להחליט".
-"את יכולה לבוא חמודה". עניתי בידיעה כי זה לא יצא לפועל.
-"לוקחים את האוטו שלי?" שאל הארוו.
-"לא, שלי חבוב אני צריך לנסוע הביתה אני ישן שם".
-"למה?"
-"כי אני ועינת כבר לא ממש, אתה יודע נו עזבתי אותה".
-"אתה דפוק?" נפלט להארווי בתוכחה. עוד תגובה שלא אפיינה אותו,
התחלתי לחשוב שהוא השתנה לי בין לילה או אולי אף לא הכרתי אותו
ממש.
תירצתי הכל לעצמי בכך שתמיד חשדתי שהוא מאוהב בעינת וכנראה
מכאן נובעת הפליאה.
-"היא גם ככה רוצה במותי עכשיו, הצעתי לה לבוא בידיעה שזה לא
מציאותי. אני מפגר אתה לא צריך לומר לי".
-"נו, אז למה אתה נוסע?"
-"אמרתי לך כבר הרבה מאוד פעמים שאני לא נשאר בארץ אוכלת
יושביה הזו והנה אני מקיים".
הגענו בינתיים לבית שלי או יותר נכון הבית שלי לשעבר. ידעתי
שבשבת בבוקר עינת אצל אמא שלה אז התגנבתי לקחת אדוויל לכאב ראש
שזחל חזרה לראשי. השארתי לעינת פתק.
עינתי אני נוסע עוד יומיים אם את רוצה תתקשרי. אני עוד יתקשר
אלייך לומר שלום ולהיפרד. המפתח שלי השארתי לך בארון חשמל איפה
שאת משאירה לי מפתח תמיד אם אני שוכח. ודרך אגב זה לא אומר
שאני לא אוהב אותך.
נ.ב: בבקשה תעני שאני מתקשר
פתק די מגוחך להשאיר, ואני אמור להיות סופר. נגסתי לעצמי
בביטחון העצמי. ירדתי למטה וגב' מטקוביץ' הציצה מהדלת
ושהסתכלתי טרקה. עליתי למעלה והבאתי עציץ שקיבלתי מההוצאה.
דפקתי בדלת, גב' מטקוביץ' פתחה. "קחי בבקשה וקבלי אתה התנצלותי
הייתי מאוד מוטרד באותו יום. אני כבר לא יפריע לך יותר". היא
לקחה וטרקה את הדלת. הרגשתי יותר טוב עם עצמי והנחתי שהיא לקחה
את העציץ כי זה חינם ולא כי קיבלה את התנצלותי-תמיד נח להאמין
שמשהו רע מיסודו, זה גם בד"כ נכון.
חזרתי לרחוב, המכונית שלי חנתה יותר למטה וצעדנו לעברה בעוד
הארווי ומאי מתנמסים אחד אל השני מי ישב מקדימה. במפתיע מאי
זכתה בטענה כי חם לה ושם מרגישים את המזגן. צ'יקצ'קתי את
האזעקה והם קפצו פנימה, הארווי התפרס על המושב האחורי ואני
אחזתי בהילוכים, דוחף לראשון ומפמפם על דוושת הגז. השמש הייתה
בפנים היה לי דיסק חמוד ברקע, הוריתי לצוות להירדם כי ביקור
הורים הוא מתיש. הכרזתי כי טיסה זו יוצאת לדרך ויש להדק חגורות
אנו יוצאים לדרך, לאם המושבות ולאמא.
פרק 6: מהלך בסמטאות העבר
הגענו, כרזתי לנוסעים. מאי קפצה בשניה ואילו הארווי היה כתמיד
בתוך כורים סבוכים של שינה. קשה להגיד שזה הפתיע אותי זכורים
לי היטב הפעמים שהייתי מעיר אותו בבי"ס בהוראת המחנך ללא הצלחה
מרובה. כמו הפעם שהיה צילצול והוא ישן אז עם הישמע הצלצול הוא
קם לקח את התיק ויצא מהכיתה. רק אחרי מס' דקות הוא חזר כי הבין
שזה צלצול של אמצע שיעור. או לחילופין הפעם שכולם כבר הרימו
כיסאות והארווי ישן עם הראש על השולחן ואני מנסה לשכנע אותו
שהפעם זה באמת ניגמר. מסתבר שנוסטלגיה באמת נוסכת אושר. קראתי
בשמו והוא הרים את העפעפיים. הקלט שודר לו למוח לאט לאט ושהבין
במה מדובר ניער את ראשו וסובבו לימין ושמאל משחרר תיקים
בצוואר. "הגענו?" הוא שאל ברטוריות. ומאי ציוותה עליו לקום
ולהפתעתי הוא קם. "תרימו אלי טלפון שתרצו ללכת, אני נוסע לאמא
שלי". אמרתי ולחצתי על הגז-טעות קשה כשבאמפר ממתין לך מס'
מטרים בפינה, אבל המכונית כבר התרגלה.(אני משוכנע שאפשר להגיש
תביעה ייצוגית כנגד ה"פסי האטה" שהם יותר גבעות על הרס
מכוניות).
עצרתי ליד השוק במעדניה של ליאון שלעולם אינה נחה ואספתי לחם
וגבינות שמנת. הוא מסר ד"ש לאמא ובעלה.
נכנסתי לאוטו והעפתי מבט לעבר המצבה המוזנחת שהקימו לרוטשילד.
מן שער קטן ועלוב שפעם היה לבן. יצאתי מהאוטו והתקרבתי. הג'יפה
נבטה מכל חריץ. עברתי את הכביש לצד של הבית בן המאה חושב לעצמי
איזה פוטנציאל תיירותי יש בעיר מהותיקות בישראל והסיבה היחידה
שזה לא מנוצל קשור באופן ישיר לשחיתות השלטת במחוז זה ובכלל.
ניו יורק נראתה לי מקום של צדק וההחלטה לנסוע רק התחזקה.
מרחוק משהי עשתה לי שלום. מי זו?
פתאום קלטתי. זו איילה שהייתה לי השנייה. משום מה לא זוכרים את
השנייה כמו הראשונה שזה אמנם מובן אבל אידיוטי.
-"מה שלומך, שנים שלא ראיתי?"
-"אני מצויין ואתה?"
-"מצבי סביר ושפיר, לאן את הולכת?"
-"אני? לאמא".
-"את גרה עוד בבית?"
-"מחפשת דירה בתל אביב".
-"כן? בדיוק עזבתי את שלי".
-"למה?"
-"אני נוסע".
-"לאן? אם אפשר לשאול?" אוייש תמיד היא הייתה מנומסת המתוקה.
-"לניו יורק".
-"כיף לך".
-"את צריכה טרמפ?"
-"אתה עם האוטו?"
-"לא אני יעשה לך שק קמח עד הבית". היא צחקה והסכימה להצעה
בנימוס.
היא הציעה לי לעלות אליה. סירבתי בידיעה כי עליה למעלה תחזיר
אותי אחורה כמה שנים ותביא אותנו למקום שאני ממש לא צריך להיות
בו למרות שגופנית נורא, נורא, נורא רציתי לעלות. חיבקתי אותה
ונישקתי -על המצח.
-"את עדיין מתוקה, למה נפרדנו?"
-"בגללך".
-"כן אני טיפש".
-"לא היית טיפש."
-"אני מצטער אבל בטח מחכים לי הבטחתי להביא אוכל, מה שמזכיר לי
ש"הגבינות" בבגאג'".
-"אתה עדיין משתמש במושג?"
-"אין לך מושג". חייכנו.
-"אז אני עוד יראה אותך לפני הנסיעה?"
-"אני בבית בינתיים בערך עוד יומיים".
-"אני יכולה קצת לבוא?"
-"חסר לך שלא". היא עשתה קול חמוד ומרוצה של חתלתולה. "עשה לי
טוב לראות אותך ואת נראית עוד יותר יפה ממה שזכרתי".
-"תודה אתה גם נראה מצויין" היא הסמיקה. התחבקנו ונפרדנו.
אה, איילה אחד הזכרונות הטובים היחידים שיש לי מהתקופה. לא
הצלחתי להיזכר למה נפרדנו, נכנסתי לאובססיה וחשבתי על זה עוד
ועוד. בסוף עבדתי על עצמי שאם אני יפסיק לחשוב על זה אני
יזכר.
עליתי הבייתה והכנסתי למקרר הכל. אמא ובעלה ישנו אז החלטתי
לעשות מעשה שהרבה זמן לא עשיתי והכנתי להם פינוק. זה הזכיר לי
את הבוקר ההוא עם עינת וגמרתי אומר לפייס אותה לפני שאני נוסע.
כרגיל העברתי תסריטים בראש של מה יהיה. הפסקתי ואמרתי לעצמי
"תראה, אתה אף פעם לא חוזה אצל אנשים שאתה אוהב מה תהיה
תגובתם, הכישרון לזה שמור אצלך לזרים או דמויות שכתבת אז דמיין
את הרע מכל או אל תדמיין כלל".
הקשבתי לקול מבפנים והפכתי זוג ביצים, טוסטים, סלט ו"גבינות".
כיף לבשל, הוספתי בייקון לביצה ושמתי על הבאגט. ושמן זית עם
זעתר על הפיתות. לפני ההגשה בדקתי מי בין באי הבית היום. אח
אחד ישן שנת ישרים והאחר גם אך בחדרי עם משהי לא מזוהה.
ואחותי? אחותי, אה היא בלונדון. אותה אני רק אוהב. לקחתי את
המגש וניסיתי להתאזן, הלכתי בצעדים קטנים כמו שהייתי ילד
והגשתי מרק לשולחן. דפקתי בדלת. "כן" ענה אבא בקול ישנוני.
נכנסתי הוא אמר לי תודה 50 אלף פעם, אמא התעוררה וראתה ואמרה
"יאמי, מה הבאת פה?" מניתי מה בתפריט והם בתגובה שאלו למה
הוצאתי כסף והבבל"ת הרגיל. אמרתי להם שהם שווים כל סכום
ובתיאבון. יצאתי סוגר בקושי את הדלת על התודות שרדפו אותי.
נכנסתי לחדר שלי ללבוש משהו נח. יצאתי עם בוקסר וגופיה כרגיל.
ראיתי את העין של הבחורה נפתחת. עשיתי לה ש... ואמרתי לישון.
התיישבתי בסלון עם עט ונייר מנסה בתרגילי כתיבה מאולצת שאני
עושה די הרבה. זה בד"כ מוליד לא יותר מכמה דפים מקומטים, אבל
כמה דפים ששווים מבט שני. לא הצלחתי גם בזה. עליתי לגג בתקוות
משנה מקום משנה מזל. לקחתי ווקמן ישן אעם קסטה של לאונרד כהן
שהוא סטיה מוזיקלית ישנה שלי. מרחתי את עצמי בקרם שיזוף. שמתי
משקפי שמש במקום משקפי קריאה, ככה שיותר ממטר קדימה לא ראיתי,
התישבתי על מיטת שיזוף ישנה ומעלת אבק מחוסר שימוש ליד השולחן
פלסטיק שכל חריץ שלו התמלא בכל טוב ליכלוך הארץ. הגועל הצחין
לי בראש כי הריח היה בסדר, אז רכבתי על גל הנחמדות שהחל בארוחה
שהכנתי וניקיתי את הגג. פתחתי את הצינור וניקיתי גם את כל
הכיסאות שהיו בתפזורת. פעם הגג הזה היה ממש פורח וציפורים היו
מבלות בו. עכשיו יש כאן רק עורב שמדי פעם מגיע בתקווה למצוא
משהו טעים או נוצץ ומתאכזב כל פעם מחדש. שסיימתי לגרוף את המים
למרזב בצד הימני של הגג עברתי לשמאל וראיתי עומד על טילו הסל
שלי. מצאתי כדור מפונצ'ר והתחלתי לקלוע. אחי כנראה התעורר
בינתיים ועלה למעלה-עקב אחר קולות הכדרור. הוא שאל אותי מתי
חזרתי? אמרתי לו שלפני קצת יותר משעה ושיש אוכל למטה.
-"אתה משתפן?" שאלתי אותו.
-"חיובים, איו לי כח למשחק".
-"טוב אז לא".
-"לא?"
-"טוב, כן".
-"ידעתי שלא תסרב לכדורסל".
-"צחוקים איתך". אמרתי לו והקנטתי אותו באחד מאלפי השמות שנתתי
לו בילדותי.
הזענו למרות המשחק הקליל כי השמש לא הרפתה.
-"כמה זמן לא שיחקנו?"
-"כן, מלא. הבאת אולי גלידה?"
-"לא, שכחתי".
-"חבל".
-"חכה אני יתקלח וניסע להביא קצת גלידה לא מקומית".
-"האגן דאס או בן אנד ג'ריס?"
-"למה לבחור? שניהם".
-"אין לי אבל כסף".
-"תמיד אין לך, אל תדאג אני יקנה יש לי הרבה".
-"חסכת משהו מהכל?"
-"אתה יודע שכן. תמיד יש לי רזרבות בצד, אני פותח חיסכון ושוכח
ממנו, ואז אני מופתע ויש לי. טוב יאללה, יעל מחכה לך".
-"אל תזכיר לי את השם הזה". זו הייתה בדיחה פרטית שלנו על חברה
שהייתה לו פעם. זה הרגיז אותו והוא הביא לי כאפה קלה אבל חזקה
ממה שזכרתי, הנער מתבגר.
-"יאללה כלום לא השתנה אנחנו עדיין ילדים קטנים".
-"אתה אני כבר לא" הוא אמר וחשב שאני קונה את זה.
-"בטח, בטח. טוב, לפני שנלך מכות רד לחברה שלך אני רוצה לכתוב
קצת".
-"טוב, תקרא לי שאתה גומר להתקלח".
-"אני יקרא אל תדאג".
הייתי מגעיל מכדי לכתוב אז שטפתי את עצמי בצינור והשלמתי למטה
במקלחת. הלכנו לקנות גלידה ואכלנו אותה כמו בתכנית. מהקופסא עם
כפיות. הארווי ומאי הצטרפו אלינו ולקחתי אותם הביתה.
שחזרתי כולם כבר נרדמו, אז נהגתי כצאן והלכתי לישון.
פרק 7: זה ברור?
קמתי למחרת והרצון לנסוע לתדהמתי קצת דעך. הכרתי את עצמי
וידעתי שמה שאני חש ויש לי קניתי בעבודה קשה ולאורך זמן. לא
ידעתי עד כמה האימפולס לנסוע חזק. בצהרים פתחתי אלבום עם
תמונות של הנסיעה האחרונה שלי לאמריקה והרצון חזר למקומו
הטבעי.
אני לא יודע אם זה הרצון לפרסום עולמי, למרות שיש בזה קסם ואני
משער שזה חלק חשוב בכל כתיבה. אני אוהב את עצמי? אני לא? אולי
אחרים יאהבו? נו כל הקטע הזה, אתם יודעים.
התנערתי מהמחשבות ונזכרתי בעינת ובתשובה שלא קיבלתי ממנה.
ידעתי שזה טיפשי וגברי מצידי לצפות לתשובה ממנה אבל אם היא
עדיין אוהבת היא חייבת לתקשר איתי גם אם היא עינת והיא בשליטה.
הרי היא אמרה לי שאיתי ההיגיון גם אצלה מתגלה כשיגעון. אז
להתקשר לא להתקשר?
להתקשר? הרמתי את השפופרת והיה צליל חיוג. פתאום קלטתי שאין לי
מושג מה המס' בבית שלי, לקחת את הסלולרי של אמא שלי ומצאתי את
הטלפון. התחלתי לחייג אבל בגלל האיטיות נהיה לי תפוס לפני
שסיימתי את החיוג. ניסיתי שוב וזה חזר על עצמו. בסוף הצלחתי
לחייג אבל לא היה מענה אז כבר התקשרתי לאיילה שאת הטלפון שלה
במפתיע זכרתי.
-"הלו".
-"יאלי זה אני".
-"היי, התקשרת. חשבתי שהיית נבוך שפגשתי אותך ורצית להיות
במקום אחר".
-"כן, ניו יורק". יאלי גיחכה מהצד השני. "נראה לך, ממש החזקתי
את עצמי שלא לעלות אלייך מאוד התפתיתי אבל הציפו אותי רגשות
ישנים כאלה. את יודעת תמיד זוכרים מהעבר מה שטוב אז החלטתי
לצעוד צעד אחד אחורה והחלטתי לא לעלות".
-"הפכת לפנטזיונר בינתיים, למה נראה לך שהתמלאתי באותם רגשות
שאתה הרגשת?"
-"יאלי?" שתיקה קצרה. "זה בדיוק מה שקרה לך".
-"נו...אז מה?"
-"אז לכן היה לי את המבט הזה. חוץ מזה שבאמת הופתעתי להיתקל בך
ברחוב."
-"אני נוהגת להשתמש ברחובות, אתה יודע".
-"זה גם מנהג שלי, אבל בפ"ת?"
-"זה קורה".
-"כן שמתי לב".
-"אז מה אתה עושה?"
-"סתם מנסה להשיג את החברה שלי בטלפון".
-"אז יש לך חברה?"
-"אני לא יודע".
-"שזה אומר?.
-"זה אומר שאני רוצה לנסוע לניו יורק והיא לא והיא גם לא יכולה
אז היא מאוד כועסת".
-"נו, אז היא צודקת".
-"אני יודע".
-"הצעת לה לבוא לפחות?"
-"ברור, מה שרק החמיר את המצב דרך אגב".
-"אה, כן אני יכולה לראות את זה קורה, מה שמשאיר את השאלה: אתה
אוהב אותה?"
-"כן מממ... כן".
-"אז הפתרון הפשוט הוא לא לנסוע".
-"אני לא יכול אני חייב לנסוע".
-"למה כל כך רע באמת? אבל באמת? סך הכל הרע הוא כללי מה כבר
משפיע עליך?"
-"המדינה מורכבת ממני, ממך, מכולם, מכל הכולם הזה שלהם רע כללי
ורע לי פרטי".
-"אתה יודע למה אני מתכוונת".
-"כן, אבל אני לא מתכוון לפוליטיקה או לאומיות או ביטחון או מה
שלא יהיה. אני שונא את הארץ הזו, כל פיסת אדמה שקבור בה חמור
מקודש. ממש בדיחה אכזרית שנולדתי כאן".
-"תאר לך שהיית נולד בסומליה?"
-"תארי לך שהייתי נולד בצרפת? נולדתי כאן וזה לא זהו זה. אני
רוצה החוצה וזה מה שאני הולך לעשות".
-"טוב, זו החלטה שלך, תדע שאני מאוד יתגעגע אלייך".
-"איך זה שלא דיברנו עד עכשיו אם כל כך התגעגעת?"
-"זה לא טבעי להתקשר לחבר לשעבר ולהגיד אני מתגעגעת אלייך".
-"אל תמשכי, אני מבין. אני מעדיף ניתוק טוטאלי".
-"גם ממני?"
-"את יאלי".
-"חמוד(מחויכת), למה נפרדנו?"
-"נפרדנו, כנראה הייתה סיבה טובה".
-"לא היית מנסה עוד פעם?"
-"זה נכשל כבר בעבר מה ימנע מזה לחזור על עצמו? סביר להניח
שכלום".
-"אני ימנע".
-"אבל כנראה שאני לא, בכל מקרה יש לי עינת".
-"לא נראה לי".
-"התכוונתי שאני אוהב אותה".
-"אם אני לא טועה זה לא הפריע לך לבגוד בי".
-"אז את זוכרת?"
-"קשה לשכוח".
-"אני כבר לא עושה דברים כאלה".
-"חבל".
-"ממש לא חבל".
-"לי חבל".
-"תתגברי".
-"יש לי ברירה?"
-"לא!"
-"רוצה להיפגש אח"כ או משהו?"
-"לא יודע, אני יתקשר אלייך או תתקשרי אלי, יש לך את הטלפון?"
-"כן אל תתקשר אלינו אנחנו בטח לא נתקשר אלייך".
-"ממש לא".
-"אני צוחקת".
-"טוב, אז ביי".
-" אניפה אם אתה צריך".
-"תודה זה טוב לשמוע".
-"אז ביי".
-"להתראות".
פרק 8: פתאום
החורף קפץ לביקור קליל בארעא דישראל. פתאום גשם. אני ישנתי
בספת הנוער שלי בפ"ת מכורבל בפוך. נטלתי את שפופרת הטלפון
והתקשרתי.
-"הלו".
-"יאלי?"
-"זה אתה?"
-"זה אני".
-"איפה אתה?"
-"אני בבית".
-"בבית?"
-"אצל אמא".
-"חזרת?"
-"חזרתי".
-"מתי, למה לא אמרת?"
-"זה היה מהיר ולא ממש צפוי כמו הנסיעה, היה לי הרבה על הראש
אז לא יצא להתקשר".
-"אתה פוגש אותי?"
-"בטח,את אצל ההורים?"
-"לא, אבל אני יכולה להיות תוך 20 דק'".
-"שאני יבוא לקחת אותך או שתבואי אלי?"
-"לא יודעת".
-"בואי אלי אין חוץ ממני כאן אף אחד".
-"אני באה, להביא משהו?"
-"לא, לא צריך אני הבאתי לך".
-"באמת?"
-"בטח, איך לא ?"
-"טוב חצי שעה אני אצלך".
-"טוב, ביי, תזדרזי".
אני כבר בדרך, ביי".
כן, נסעתי, כן חזרתי. לא,לא לתמיד. למה?
ס-ב-ל-נ-ו-ת
עליתי לגג, גם אחרוני הפרחים כבר נהיו אמורפים, הכל מת לחורף.
הרצפה הייתה מכוסה בטיפות הגשם שהעיר אותי. בבית הכנסת הקרוב
היה אור והילדים בחוץ הסתובבו ושיחקו משחקים שלא זיהיתי ממעוף
הציפור. נזכרתי בילדות שלי בתיעוב ואיך הייתי כזה ילד יותר
נכון מהילדים שהולכים לבית כנסת כדי להיות בו ולא לשחק בו.
נזכרתי באכזריות שאתה מגלה שזה שקר, ויותר מזה כעסתי כי הילדים
האלו הם הסוג שכנראה גם לא יגלה.
מוזר, אבל לא היה לי בי את הצורך לברוח, רק בהיתי בהם. חוץ מזה
הרחובות היו ריקים כמו כל יום בעיר הזו. המרחב, ולו גם המרחב
המצומצם שנראה מהגג שלי פוגג את ההרגשה שחשתי בו רק לא מזמן
שהכל קטן עלי.
ההפך, זה היה גדול מדי, אולי השינוי הזה חל כי הבנתי שכל אחד
גדול עלי, נמאס עלי לחשוב על זה ולשחק בזה. מצאתי שלווה במקום
אחר ועכשיו המציאות נשכה, אבל לא אותי.
שמעתי את הצילצול בדלת וירדתי לפגוש את יאלי. עניין אותי לראות
אותה פיזית. חשבתי על זה שהיא היחידה שנתתי לה לחדור אלי באמת
למרות העובדה שהיא כנראה גם היחידה שלא אהבתי בלב שלם-אירוני
אבל הגיוני לחלוטין אם חושבים על זה. פתחתי את הדלת ויאלי
התנפלה עלי בחיבוקים ונשיקות:
-"התגעגעתי אלייך".
-"גם אני אלייך". הדפתי אותה בעדינות והיא המשיכה: "דיברנו כל
כך הרבה בזמן האחרון למה לא אמרת שאתה בא?"
-"לא ממש תכננתי את זה ושכבר קיבלתי את ההחלטה חשבתי שיהיה
יותר נחמד להפתיע".
-"הצלחת, אז איפה היא?"
-"היא נשארה בצרפת, היא תבוא ביום שני".
-"יש לך תמונה שלה? אני סקרנית נורא".
-"בטח". שלפתי מהארנק פק"ל כיסים.
-"וואי מדהימה".
-"ציפית ממני לפחות? את הרי הסטנדרט". היא העלתה חיוכון. "איפה
יובל?"
-"יובל אצל ההורים שלו".
-"את לא נוסעת איתו?"
-"אנחנו עוד לא שם".
-"את אוהבת אותו?"
-"נראה לי".
-"זה מה שחשוב. אז יש לי תמונות בא לך לראות?"
-"בטח".
-"אה, כמעט שכחתי, הבאתי לך דברים".
-"מה הבאת לי" בקול ילדותי ממש.
-"שמלה של DKNY, אלכוהול, סיגריות וסווטשירט מגניב".
-"איזה חמודי" קיבלתי נשיקה רטובה ושלפתי את הדברים. היא לא
התאפקה ולבשה את השמלה.
-"בול עלי, איך ידעת?"
-"שכחת מה היינו עושים בלילות?"
-"איך אני יכולה?"
-"טוב". קיבלתי נשיקה על הלחי השניה.
-"מצטערת מרוב התלהבות שכחתי את התמונות, תראה לי נו". שלפתי
סטוק גדול והתחלתי לעבור תמונה, תמונה והסברתי איפה היא צולמה
ומה ההקשר.
"לא אמרת לי מתי נחתת?"
-"לפנות בוקר".
-"ישנת כבר?"
-"עוד לא, לא הצלחתי להירדם, חיכיתי לשעה הגיונית והתקשרתי".
-"אלי? ראשונה?"
-"למען האמת גם ככה המשפחה שלי נשארה בניו יורק. הם התנחלו לי
בבית ככה שאת הראשונה שחשבתי עליה".
-"לכמה זמן באת?"
-"עד שהחופשה של קארן נגמרת".
-"ומה איתך?"
-"מ... אה אה אני נרשמתי ללימודים בקולומביה".
-"באמת?"
-"באמת".
-"מה?"
-"מה שרציתי, פסיכולוגיה".
-"זה לא הוגן, הכל מסתדר לך".
-"זה רק נראה ככה".
-"זה ככה, תהיה מרוצה כבר". חייכתי אבל בבטן נצבטתי. אתם בטח
יודעים שהחזרה של לא מקרית. יש לי חלל גדול בבטן שנצבט לי לאחר
כל מגע מיני ולא קשה לנחש מה חסר שם.
פתחתי את הספה בחדר של אבי ויאלי עזרה לי לסדר אותה. נשכבתי
ונרדמתי.
התעוררתי מהשדר בטלוויזיה, כדורסל של שבת בצהריים, מסורת
נשכחת.
הייתה עלי יד. יאלי נרדמה יחד איתי. לא היה לי לב להעיר אותה
והייתי עדיין ישנוני, חיבקתי אותה חזרה וחזרתי לישון. כל חיבוק
נשי נותן לי שלווה מסוימת במיטה וזה עוזר לי להירדם. זה התחיל
עם החברה הראשונה ונמשך עד היום, זה מבריח אותך מהצרות של הרגע
לא משנה מה רמת הממשיות שלהן.
הטלפון צילצל, היה מס' של חו"ל על הצג. בטח אמא, ניתקתי אותו.
יאלי כמעט התעוררה, לשמחתי לא. ככה הסיטואציה נמשכה והשלווה
הכוזבת שררה.
פרק 9: סדקים בכותל
בוקר יום ראשון הגיע. הסעתי את יאלי לעבודה ולא היה לי מה
לעשות. לא עבודה, לא משפחה, אפילו חברים טובים שלי מצאו להם
זמן לברוח כמוני לחו"ל. נו מי בא שכולם הולכים? עבדכם הנאמן.
נסעתי בכביש גהה, אם לעמוד בפקקים נחשב כנסיעה. לא מיהרתי וגן
לא היה איכפת לי מכלום. התקשרתי לקארן והחלפנו מילות אהבה.
הסברתי לה איפה ניפגש בבן-גוריון.
חזרתי הבייתה, היה מבולגן, החלטתי שלכאן אני לא מביא את
אישתי.
שכרתי סוויטה במלון תל אביבי והרגשתי נורא טוב שהפקידים זיהו
אותי והציעו לי ישר סוויטה ופירטו לי על מגוון השירותים
שיכולים להציע לי. הרגשתי מבוגר וכל ילד אוהב להרגיש מבוגר.
שוב חזרתי לאוטו והפעם עם כל המטען שאיתו נחתי. הגעתי למלון
והכנסתי, יותר נכון הכניסו לי את המזוודות לחדרים. מצאתי ביומן
השחור שהיה לאמא שלי ליד המיטה את הטלפון של העוזרת שלנו
ושאלתי אותה מתי היא באה לנקות לנו את הבית?
מחר היא אמרה וזה גם מה שהיא עשתה.
ירדתי לבאר של המלון שיחסית היה ריק מלבד כמה מבוגרים, 2
בחורות אמריקאיות וחבורת תיירים גרמנים מסוגים שונים. התיישבתי
לבאר והמוזג שאל אותי מה אשתה? אני מדבר עברית. הוא התנצל.
אמרתי לו שאין צורך ומה כדאי לי לשתות. הוא המליץ על איזה
קוקטייל שאת שמו אני לא זוכר ואני הלכתי על זה. היה טעים, אני
מודה. לא חזק מספיק אבל אמרתי. קינחתי עם ויסקי ושרי. הבחורות
ניגשו אלי וביקשו שאחתום להם על המהדורה האנגלית של ספרי.
אמרתי להם כמה זה מחמיא לי ושאני מתנצל מראש על הקישקוש שהם
יראו בתור חתימה כי אני בגילופין באופן טוטאלי. התחלתי בנוהל
הדבילי למי להקדיש? ברכיים ומטה, אתם יודעים, או שלא?!
הן שאלו אם בא לי לרדת איתן לבריכה כי הן בדיוק בדרך. הסברתי
כי מצבי כנראה לא מאפשר לי שחייה. "נעזור לך" הן הבטיחו.
נזכרתי שבמכנסיים יש משהו או מישהו והסכמתי. גיששתי את דרכי
לחדר החלפתי לבגד ים ושטפתי פנים בכיור מוהל את פי במים.
נפגשנו על שפת הבריכה ומייד קפצנו למים. שיחקנו משחים אויליים
כמו תופסת, הטבעות וצלילות. קר לי אמרתי להן והן
חיבקו אותי בתגובה. הבלונדינית החלה לנשק אותי וידידתה עשתה לי
קצת ביד על הבגדים ואני קצת השתעשעתי עם השדיים שלה(הם שיחקו
ממש יפה).
Wanna go to our room?""נשאלתי. לא רציתי לבוא אז אמרתי:
"sure"
התעטפנו במגבות ועלינו במעלית עם זוג מבוגר שנראה לא ממש
בעניינים. הן עמדו מאחורי הזוג ונישקו אחת את השניה בלחש וקצת
דחפו אחת לשניה אצבעות. אני התפוצצתי מתאווה, הגענו לחדר השבח
לאל. השחיתות נמשכה עד ש... לא יודע מה קרה, הרמתי את התחתונים
מהרצפה, שמתי מגבת וברחתי תוך התנצלויות שאני נשוי. אלוהים
ישמור. המצפון שלי החליט לקפוץ לביקורת פתע. הייתי עצוב ונורא
מאוכזב מעצמי בצורה אנושה. נכנסתי למקלחת והתקלחתי במי קרח
וקברתי את עצמי בשמיכות ממרר בבכי.
קמתי מזיע. "זה היה חלום" אמרתי לעצמי, "זה היה חלום". הלכתי
בחדר והדלקתי את האור. הסתכלתי מהחלון ראיתי את הגן משחקים
ונשמתי לרווחה."לא בגדתי, לא בגדתי". החלטתי לרשום את החלום
ולנתח אותו, אבל איבדתי את הדף ואת הזיכרון. אירגנתי קצת את
החדר שינה. השעה הייתה כבר 02:00 בלילה והיה שקט כרגיל בפ"ת.
פתחתי את החלונות לאוורר את החדר וצינה עשתה דרכה פנימה.
פישפשתי בארון לראות מה מתאים לצינה. מצאתי קפוצ'ון ואת הבוקסר
כיסיתי במכנסי טריינינג. אולי ג'וגינג יסדר לי את החלקים במוח?
קודם העדפתי לפתוח טלוויזיה, דבר שזמן רב לא עשיתי. הלכתי
לאיבוד בין הערוצים ורכבתי בסוף על איזו תכנית סוסים בלי לדעת
איך הגיע ליד שלי פיצה קרה וקולה דיאט. שילטטתי לערוץ אחר
ובדרך זיהיתי בוודאות 04:30. מספיק ודי אמרתי שמתי נעליים
ויצאתי מהבית.
לא תיכננתי מסלול ריצה מוגדר, אז עקבתי אחר המקומות המוכרים.
עברתי את בית הכנסת, עברתי את הרחוב בו גרנו לפני שעברנו דירה,
את הסימטה שהייתי משחק בה בילדותי מנסה להשתלב בין הילדים
הבוגרים לא בהצלחה יתירה, המכולת, הגן, תחנת האוטובוס בדרך
לבי"ס, בתים ישנים של חברי ילדות, הבית של סבתא, הבית כנסת של
סבא והבית של יאלי. עצרתי שפ בסביבות חמש ועשרה. ראיתי את
סנאגל הכלב שלה והוא בא אלי. הוצאתי אותו מהחצר והוא ליקלק
אותי. סנאגל ליווה אותי בהמשך הדרך והמשכנו עד האיצטדיון של
הפועל שם עשינו פרסה. סנאגל מצא חברה והאצתי בו לבוא. זה לא
הזמן להיות חרמן, נאלצתי לשים עליו רצועה. למה אין לי כלב? שוב
החלטתי שיהיה לי(כן, כן). סנאגל התייאש מהרומנטיקה והמשיך איתי
מרצון
אז עזבתי את הרצועה והוא נשא אותה בפיו עד שהכנסתי אותו חזרה
לחצר וליטפתי אותו לשלום. במכולת תידלקתי עם שוקו ולחמניה.
מרים כבר עשתה ספונג'ה בסלון שעליתי קצת אחרי שבע. היא בירכה
אותי על גיזרתי החדשה והסברתי לה כי זה כבר עניין של שנים
ופשוט לא התראינו, אבל בכל זאת זה כיף לשמוע. התקשרה אחת קרן
היא אמרה במבטא התימני הנחמד שלה. "קארן?" שאלתי. "כן, חברה
שלך?" הסברתי כי למען האמת היא אישתי מזה חודש. היא בירכה אותי
בכל טוב השמים והארץ, ואמרה שלא הבינה אותה כל כך כי היא בטח
לא ישראלית. "אמריקאית" אמרתי מסביר. לברוח מהשיחה אמרת לה כי
אני רוצה להתקשר אליה בדיוק. ניגשתי לחדר שינה שכבר צוחצח
להפתעתי אז הלכתי לחדרי שהיה כרגיל הפוך, תמיד אמרתי לאמא
שבחדר של מטר על מטר אין אפשרות לשמור על סדר ותמיד ידעתי שזה
תירוץ לא ממש מוצלח.
ניסיתי להתקשר לקארן אבל לא מצאתי אותה זמינה. עברתי למחשב
לנסות לכתוב משהו, היו לי ביקורות ספרים שהייתי חייב להשלים
(התחלתי להיות פרי לאנס) וגם הבטחתי מאמר לעיתון בארץ, לא שממש
הייתי הכי מעודכן
בתהליכים הפנימיים ואמנם קרצה לי ההזדמנות להבעת דעה פוליטית
(כי זה מה שעושים אנשים שנותנים להם במה), אז ניצלתי עם כתבת
הומור. איבדתי ריכוז באמצע למרות שהייתי מרוצה ממה שיצא לי,
אני ישוב לזה אח"כ.
כבר היה שמונה והמשפוחה חוזרת היום, כולל קארן. לא רציתי
להיחשב כקמצן אז החלטתי שקארן תגיע אני ישאל אותה אם היא רוצה
מלון, למרות שהקומה העליונה פנויה מאז שאחותי לא גרה בבית. חדר
בנמל תעופה היה כנראה יותר הולם בשבילי כי אני הולך לבלות את
מרבית היום שלי שם.
נכנסתי למקלחת זריזה, התלבשתי והרמתי טלפון לדודתי לבדוק אם יש
לה כוונה להגיע לשדה התעופה. היא לא יכלה אבל הודיע שתבוא יותר
מאוחר אלינו. הטלפון לא נח וצילצל עם ההנחה שלו. סבתא. דיברנו,
דיברנו עוד קצת
והבנתי שאמא לא סיפרה לה ולכן מוטלת עלי המלאכה לספר לה. מכשול
רציני עמד בדרכי, קארן גויה, אויה. לא רציתי לגרום לסבתי שבץ,
אז בישרתי קודם על החתונה והסברתי כמה זה היה פתאומי. הבטחתי
שנבוא אליה והיא תשפוט בעצמה. לבסוף נחלצתי בעור שני מהשיחה
וגם חסכתי לאמא את מדורי הגיהנום וגם שימחתי את סבתא.
נכנסתי לאי מייל ומצאתי כמה מיילים מהעבודה ואחד שמסומן ב: p -
Pictures, קארן שלחה לי תמונות מההאני מון. הדפסתי. נדהמתי
שתמונות שאני מופיע בהן מרגישות ונראות טוב, חזרתי להבין מחדש
למה אני עם קארן ולמה הצביטות בבטן מיותרות.
הגשם שוב החל יורד, לבשתי מעיל וירדתי לאוטו היה כבר קרוב ל
11:00 והנחיתה צריכה להיות קצת לפני אחד. אני עוד רציתי להביא
לסבתא את התמונות של קארן ושלי, בידיעה שנשים יפות (שלא לדבר
על עשירות) תמיד שיחדו את הנשים המבוגרות במשפחה שלי. נסעתי
מהר מדי והגעתי לסבתא. אחרי גינוני טקס קצרים הסברתי למה אני
ממהר ואמרתי לה שאם היא רוצה אני יאסוף אותה אח"כ וייקח אותה
אלינו שכולם כבר יהיו בבית.
היא שאלה אותי בסוף אם יש אוכל בבית? נזכרתי שאין והרמתי טלפון
לפיצריה ליד הבית ועצתי בדרך בקונדיטוריה. היה כבר אחרי 12:00
ומיהרתי לשדה במהירות מופרזת תוך עקיפות וסטיות מסוכנות ממש
כאילו אני גר כאן. קארן נוחתת בסביבות 13:40 ככה שיצא די נוח
עם הזמנים. נעמדתי בעמדת
תצפית טובה ואנשים החלו זורמים עמוסים בנפלאות הדיוטי פרי.
בדקתי בלוח הטיסות והיה רשום שהם כבר נחתו. הטלפון צלצל, "איפה
אתה?" אמא שאלה. אמרתי שאני בחוץ ממתין להם. היא אמרה שהם
עוברים את המכס ומגיעים, התבדחנו על זה שיתפסו אותם למרות
שכרגיל לא נגעו בהם, היא אמרה שהם יוצאים וניתקה. ראיתי את
אחיי ואחותי שמאחוריהם מציצים אימי ובעלה. רצנו והתחבקנו כאילו
לא נפגשנו שנים. משחק הנימוסים החל והם אמרו שלא הייתי צריך
לבוא וגם ככה הם צריכים מונית כי הם חמישה ויש להם המון
מזוודות. אמרתי להם כי הבאתי את הואן של אבא של יאלי וכולם
יכנסו. התכוננתי כבר לשלוח אותם לדרכם והם החלו להקשות איך אני
יחזור. במונית אמרתי להם. לא, לא אז אנחנו ניקח מונית.
התעקשתי, בסוף הם נסעו לא לפני שנתנו לי כסף למונית, ילדים.
הסתובבתי בין הדוכנים של האוכל לחפש משהו שקארן תסבול, החלטתי
על קפה והתישבתי ליד שולחן. פתחתי את המחשב לכתוב קצת. המלצרית
שאלה אותי מה אני רוצה? הסברתי לה שאני צריך קפה והשראה. היא
אמרה לי שהיא לא מכירה את זה. אמרתי לה שהיא כרגע נתנה לי את
זה וסיימתי את עבודתי. העפתי מבט נוסף ללוח הטיסות-איחור של
עוד חצי שעה-נו טוב לפחות הם עובדים היום בבן גוריון ולא
שובתים. גם זה משהו. התקשרתי להודיע שנאחר קצת.
נמאס לי לשבת כמו מפגר וללגום את הקפה יותר ויותר לאט להעביר
את הזמן. החלטתי לרדת חזרה לשערים לצפות באחרים מתאחדים. רציתי
לראות את מבטי השמחה או היאוש, נו טוב רציתי לראות טוסיקים.
זכותי!
ברקע היה שלום חנוך במשיח. הניחוש שלי היה שהטיסה הזו חזרה
מקפריסין או יוון. איך ידעתי? טוב, קודם כל 2 עגלות אחת עם
מזוודות שניה של הדיוטי פרי עם הטלוויזיה שלה בזול. חוץ מזה כל
הגברים נשאו כרס והנשים תסרוקת קצרה בגוון ג'ינג'י כהה מכוסות
בטי שירט של המלון. עברו כמה דקות וטיסה אחרת יצאה. חזות
אירופאית יותר. גרמניה, שיערתי. אולי שוויץ?
גברים בחליפות, נשים בתסרוקות מוקפדות וכמה נשים יפות במיוחד,
אחת שערה משוך לאחור, גופיית טורקיז עם צווארן גולף ומכנסיים
שחורות בגזרה
שווה לכל לחי. היא עברה לידי וראשי נע איתה. שמאל ימין שמאל
ימין ממש ת"ס תס"ח למופת. הרגשתי נגיעה מוכרת בכתף שלי מאחור,
הסתובבתי בציפיה לראות משהו מבקש סיגריה אבל לא שיערתי שזה מי
שנוגע רק ככה בכתף. "עינת" נשמעתי ונראיתי מופתע כמעט כמו
שהייתי. היא חיבקה אותי ונישקה על הלחי. פה כבר התבלבלתי
לגמרי. היא לא אמורה לשנוא אותי? אולי הזמן ריפא קצת? היא קטעה
את המחשבות שלי ושאלה מה אני עושה פה והסבירה שהיא מחכה לידידה
שחוזרת מגרמניה. "אני מחכה לאישתי" אמרתי מפורשות מדי ופתחתי
את הפצע שפערתי לפני מס' חודשים. היא בלעה את שארית הרוק שהיה
לה ואמרה שהיא חייבת לשירותים וטסה ממני במהירות שיא עד שעצרה
ליד בחורה קרחת עם עגלה ועשתה משהו שנראה כמו בכי. רציתי נורא
לרוץ אחריה ולהגיד לה... אבל אז ליטפה לי יד את הראש ש"היי
אפרוחי" הסתובבתי והפה שלי נדבק לשפתיים של קארן. רציתי להקיא,
אבל לא רציתי להראות את מפל הרגשות שסחף אותי אז חיבקתי את
אישתי. היא לחשה לחישות אירוטיות באוזן. אמרתי שאני צריך
לשירותים. היא באה איתי. שסיימתי לעשות את מה שרציתי היא אחזה
אותי חזק בידה וגררה אותה חזרה לתא. הורידה לי את החולצה
והסתכלה לכיוון המכנסיים שלי אומרת:"so it wasn't a gun after
all". וצחקה. היא לבשה את אחת ממיליוני חצאיות המיני שלה מה
שהקל את הגישה. נישקתי אותה בבטן, כיף להזדיין איתה אמרתי
לעצמי. הרמתי אותה וחדרתי בכוח נקמני. היא החלה לצעוק ושמתי לי
אצבעות על הפה לוחש לה "ש..." היא ענתה: "I can't" אמרתי לה:
"try harder". אז היא הסבירה: "I can't couse you're harder"
איימתי שאני מפסיק והיא לעגה לי שאני לא יכול. היא צדקה
וגמרה.
יצאנו מהשירותים, לקחתי את המזוודות שלה ויצאנו לתפוס מונית.
הרגשתי כמו החלום ההוא, זה עבר לי שהיא נרדמה עלי בצורה חמודה
במונית. נישקתי את ראשה והנחתי עליו את ראשי מה שגרם לנחמה
להתפשט תוך השארת אי קטן מדי של רגשות אשמה. התפשט לי לפתע
חיוך על הפרצוף, "חשבת פעם שתעשה את זה עם אישה כזו מדהימה
בשירותים של נמל תעופה?" החלק שלי שבו אני גבר, משמע איזור
שליטה בולבול היה כה מרוצה וזה הדיר שינה מעיני. התחלתי להרגיש
מסכן ולשאול את עצמי איך הגעתי למצב הזה? הרגשתי לכוד ומחשבות
סופניות קסמו לי.
פרק 10: אני אוהב
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אני אוהב את הקור רגע לפני שאני מתחמם.
אני אוהב את הרגע האחרון.
אני אוהב את הרגע שאנשים נחשפים בו.
אני אוהב את הרגע שנהנים מהחשיפה שלי.
אני אוהב לשלוט בצורה מושלמת בתחום מסוים.
אני אוהב לחשוב.
אני אוהב להבין.
אני אוהב להסביר.
אני אוהב להיות מוכן.
אני אוהב סקס.
אני אוהב אוכל.
אני אוהב לעשן.
אני אוהב לבוז לאמונה ואני אוהב מאמינים.
אני אוהב לחוש עליון.
אני אוהב להיות נאהב.
אני אוהב לאהוב.
אני אוהב את עצמי,
ויותר מכל אני אוהב אותך.
זה מה שכתבתי לך ששאלת אותי אם אני אוהב אותך ושאמרתי לך שכן
ושאלת עד כמה. לא הראיתי לך את זה בעבר כי לא הייתי משוכנע שכך
אני מרגיש עד שלא עזבתי אותך ואז רק הבנתי שכך אני באמת
מרגיש.
אני לא ייתמם ויגיד לך שהאהבה הגדולה הפחידה אותי לכן ברחתי,
כי זה שקר מכוער של גברים ולפעמים גם של נשים.
אני יודע, אני בחרתי לעזוב ואני זוכר איך הבטחת שאין לי למה
לחזור אלייך אם אני הולך, אבל הנה אני על הברכיים למרות שלא
שיערתי בנפשי שזה מה שיהיה. אם את עוד רוצה להעניש אותי ולסרב
אני יבין, ובטח שאני יבין אם זה כיוון שאת לא אוהבת כבר. אבל
אם את עוד אוהבת(ולי הפגישה האחרונה
שלנו קצת המחישה זאת ואולי גם לך) אני מקווה שתמצאי בליבך את
הפינה ששייכת לי שם ותתני לי להבין שגם את רוצה ולעולם לא
אאכזב אותך שוב.
אוהב אותך עד שיגעון
אידיוט
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
בילבול כזה לא חשתי זה זמן רב או מעולם בעצם. ברור לי כי חזרה
לעינת תנפץ לי חלום ילדות או למעשה שאיפה רבת שנים שגם עבדתי
בשבילה לא מעט. את המכתב כתבתי בלב שלם וצירפתי לו את התשובה
שלי לכמה אני אוהב. עכשיו החלק המסובך, לשים את המכתב בתיבה.
ניסיתי למצוא פתרונות ריאליים למצב אך לא משנה על מה חשבתי
תמיד משהו נפגע.
השאלה שתמיד הטרידה אותי בקשר לבגידה היא איך הבוגד מרגיש שהוא
הולך לישון בלילה עם הנבגד באותה מיטה ללא ידיעת הנדקר בגב.
הופתעתי לגלות שהמשחק זה החלק הקל. החלק הקשה נמצא בך. אני לא
יודע אם המטרה בחיים היא להשיג אושר, כי אם זו הייתה המטרה
הייתי זורק את קארן בלי להניד עפעף. אבל אני בטוח שאושר זה לא
אמצעי. מה אני מזיין ת'שכל,
לא הייתי זורק אותה גם כשהאושר הוא המטרה. כן, אני חושב שאושר
זה מטרה, אולי לא בלעדית אבל מטרה.
אני צריך להיפטר מקארן ויותר מזה להחזיר לי את עינת. אופס, לא
חשבתי על זה. האם אני יהיה מאושר כזבל אנושי?
התגנב לראשי הרעיון לברוח פשוט. לא זה ולא זה או לפחות שהות
לבחור ולחשוב, אבל התמודדות? צורך במקרה זה שלא לדבר על זה
שאני בונה מגדל קלפים כי איני יודע דבר על רצונה של עינת.
הפחד הגדול הוא כמובן להפסיד את שתיהן.
בראייה מפוכחת כמובן שהכל אשמתי. מהעזיבה הראשונה דרך החתונה
המיסוד והחזרה לארץ. רק גורל הפגיש אותי איתה שוב? לעזאזל, לא
האמנתי בו בעבר ואני לא יתחיל עכשיו לצורך.
אוי, אני כל כך שונא לחיות ולהיות!
פרק 11: הצפוי
אחרי מחשבות רבות החלטתי לעשות את המוטל עלי כגיבור. אני הולך
לזרוק הכל לזבל בשביל עינת. הכל? טוב לא צריך להיות כל כך
טראגי. החלטתי לשלוח לה את המכתב ואם היא תענה, ביי ביי קארן,
ואם לא? אז אני לא יודע אם לא?
מחוכם לא?
כן, בטח!
אז שלחתי את המכתב, יותר נכון הנחתי אותו בתיבת הדואר וציינתי
איפה אני ושאני מצפה נואשות לתשובה ומילה שלה ואני שלה.
כמו מפגר חיכיתי בימים הבאים לתשובה והתקיף אותי הפחד, אולי
המכתב לא הגיע לידיים שלה בכלל? פרנויות שונות שטפו אותי.
החיים לצד קארן השתנו. התאוריה שגברים בוגדים נחמדים יותר
לנשים שלהן לא עבדה עלי. התנהגתי מגעיל, אולי קיוויתי שהיא
תעזוב אותי לפני שיקרה משהו. מיותר לציין כי זה רק גרם לה
לחשוב שהיא לא בסדר ולי להרגיש רע שאני מענה אותה ללא סיבה
שבעצם אני אוהב גם אותה.
רציתי שהקשר שלנו יהיה כמו מה שיש לי עם יאלי. כל המחשבות של
האילו ואם עלו לי בראש, ואין דבר נורא מזה. קארן רצתה לחזור
הבייתה. אני חשבתי לעצמי שאני כבר בבית ומשכתי אותה עם תירוצים
שונים. בסוף כבר התכוננתי לנסוע במחשבה שכבר החליטו בשבילי.
"במקום שבו המים נפגשים עם השמיים והשמש מתפצלת לכל גווני
האדום, הגוון המדמם זה ליבי השותת שלאט, לאט מתחבר לים ומאבד
מעצמו רק שהוא לעולם לא יזרח שוב בלעדייך אהובתי".
המכתב הנוסף שהשארתי בתיבה של עינת אחרי שגיליתי כי הראשון כבר
לא שם.
קיבלתי את הדין. אני עם קארן. התחלתי למנות את מעלותיה. סופר
אותן אחת, אחת להיווכח שיצא הפסדי בשכרי.
שעייפים מפעילות כואבות העיניים ונעצמות. שכותבים יותר מדי
כואבת הנפש אז חזרתי הבייתה. ניסיתי מדיטציה ושוב נכשלתי
ונאלצתי ללכת לישון. שהתעוררתי ציפתה לי הפתעה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.