אתמול, אחרי שכיסחתי את הדשא- הלכתי להתקלח.
התפשטתי לאט- פריט אחר פריט.
כל בגד שהורדתי הנחתי בצד בערימה מסודרת.
חשפתי את גופי החם לאויר הקריר בחדר האמבטיה וכבר הרגשתי
הקלה...

אח"כ עמדתי מול המראה ובחנתי צלקותיי-
צלקות אהבה- מזכרות מעבר מתוק,
צלקות ילדות- של תאונות טיפשיות,
צלקות שנאה שהותרתי בי-
לבנבנות או ורודות- תלוי בגילן.
משולש לבן ישן על החזה-
חרתי בבשרי ברגעי שנאה.
צלקות חדשות הפותחות אחרות-
כאילו מבטלות כוחן ומשמעותן באמצעות החידוש שבהן.

את הצלקות שלי אף- אחד לא יכיר.
אני שומרת אותן לעצמי.
אולי כי לכל צלקת על עורי מקבילה בלבי-
עמוקה ועדיין מדממת.

לא מוכנה לחשוף את בשר- לבי העירום לציבור הרחב, עדיין לא.