לאנדרי

ברחוב נגרים, בין הבתים הישנים, התגורר לו טכנאי בובות. האמת
היא שאף אחד לא קרא לו ככה. היו אומרים שהוא האיש שמתקן, הבחור
שפותר, הגאון שמציל ואפילו פעם אחד קראו לו קוסם שמחיה- בובות.
וזה בדיוק מה שהוא עשה. היו מביאים לסדנא שלו את כל הבובות
השבורות. הוא היה מותח להן קפיץ, מדביק בחזרה את האף, והן שוב
היו חוזרות למדף החנות או לידי הילדים המאושרים.

טכנאי הבובות היה חשוב מאוד לעיר שלו. בעיר הזאת היו הרבה
חנויות לילדים, עוד יותר ילדים ועוד יותר יותר תיירים שהיו
באים עם הילדים שלהם לחנויות ילדים, שקונים שם דברים לקחת
הביתה לילדים אחרים. ככה שאפשר להבין את האחריות הכבדה על
כתפיו של הטכנאי שלנו. לכן, כשהיה עובר בבוקר ברחוב הנגרים היו
רבים משכניו מרמים את כובעם, מחייכים לשלום ומברכים אותו לחיצת
יד חמה או קריאה- "הנה הוא בא הרופא של הבובות". והרופא של
הבובות היה מחייך חיוך נימוסין קטן, נכנס מהר לתוך הסדנא שלו,
סוגר את התריסים, כך שרק קרני אור בודדות היו מצליחות לחמוק
פנימה, מדליק את מנורת השולחן הצהובה ומתחיל לעבוד.  כך הוא
היה עובד עד הצהריים. אמנם המושג צהריים היה גמיש, מכיון
שהצהריים היו מגיעים כאשר שעון הקוקייה הישן שלו, מתנה מבעל
חנות מרוצה, היה מצלצל בקולי קולות. ומכיוון שטכנאי בובות היא
מתקן בובות ולא שעונים, המחוגים היו נוטים מדי פעם לנמנם להם
או לפתוח בריצה משוגעת קדימה. כך שבשעה לא קבוע, בעת קריאת
הקוקייה, היה הטכנאי מפסיק את עבודתו, מוציא מתיקו בקבוק בירה,
מיץ תפוזים בכוס מיוחדת ששמרה עליו קר, לחם קלוי ושני תפוחים.
הוא היה מותח את רגליו בהנאה, פותח את הבירה, לוגם ממנה ונהנה
מההפסקה שלו. כשזו הייתה מסתיימת הוא היה חוזר לעבודתו בשקדנות
רבה. פעמים רבות הוא היה נועל את דלתות הסדנא שלו כאשר הרחוב
כבר היה שקט, ולא היו שום שכנים עם כובעים מורמים, חיוך או
ברכת שלום זו או אחרת.
אבל למה לאיש אהוד כל כך להסגר בחדר קטן כל היום? למה הוא נמנע
ממחמאות? טוב, זאת שאלה הגיונית. הבעיה הייתה שאיש אחד לא ממש
אהב את העבודה של הטכנאי. זה היה הטכנאי עצמו. אני רק מתקן
בובות, הוא היה אומר לעצמו, לא עושה אותן. וזה באמת היה נכון.
הקוסם שהציל בובות אף פעם לא יצר בובה. זה לא שהוא ניסה ונכשל,
הוא אפילו לא רצה לנסות. היה לו טוב מאוד לשבת כל היום ולתקן
בובות של אנשים אחרים. אבל לדעתו זה לא היה דבר כזה חשוב. סתם
איש שמדביק אף או מושך קפיץ.
והנה יום אחד, יום שמגיע תמיד בכל סיפור, נשמעה דפיקה בכניסה
של הסדנא. הטכנאי הניח את המשייף, קם מכיסאו, ניקה את ידיו על
הסינר וניגש אל הדלת. מאחוריה הוא גילה נער צעיר מתנשף מחום,
ולצידו קופסא ענקית. "אתה האיש שמתקן בובות?" שאל הנער מציץ אל
מאחורי גבו של הטכנאי לתוך החדר האפל. "יש לי משלוח בשבילך,
מהחנות החדשה  ביציאה מן העיר, בובה שהבוס שלי רוצה שתבדוק".
הטכנאי  הנהן בראשו ועזר לנער להכניס פנימה את הקופסא. הם
הניחו אותה על ריצפת העץ והשליח פרם בעזרת סכין את החבלים
שהחזיקו את עלי הקרטון. אלו נפלו על הרצפה והפכו להיות דומים
דווקא לעלי כותרת. במרכזם נותרה עומדת בובה. היא הייתה גבוה
כגובה אדם, עיניה הסגולות היו מעוטרות בריסים ארוכים ושיערה
המתולתל היה קשור בסרט. הטכנאי הביט בה דקה ארוכה, הרים את ידה
שמייד נשמטה מטה, בחן את רגליה מקרוב והעביר את ידו על פניה.
"מה זה?" הוא שאל והצביע על מתג קטן מאחורי אוזנה. "זה מפעיל
לה את תוכנת הדיבור" הסביר הנער. "היא מהבובות המו-דר-ני-יות
שהביאו מחוץ לעיר. אבל לא כדי לך ללחוץ עליו, סמוך עלי, היא לא
תפסיק לקשקש." מתקן הבובות משך בכתפיו. "אני לא רואה שום בעיה,
היא לא שבורה." הנער כחכח בגרונו, "אההה... זה נכון. אבל לא
קונים אותה. כלומר,הבוס שלי שילם עליה הרבה מאוד כסף והיא פשוט
עומדת שם, תופסת הרבה מקום. הלקוחות אומרים שהיא לא מעניינת.
'סתכל עליה, היא נראית סתם." הטכנאי לקח צעד אחורה והביט בבובה
שוב. קצוות פיה היו שמוטות, עיניה היו מזוגגות. זה נכון, היא
לא עוררה בו שום רגש. היא נראתה כאילו הדבר האחרון שהיא רצה זה
לעמוד באמצע חדר מלא בובות שבורות או באמצע אולם תצוגה או בעצם
בכל מקום שהוא. היא נראתה משעממת או יותר נכון משועממת. "אפילו
כשלוחצים על מתג הדיבור היא רק אומרת דברים כמו לוח רכבות או
תוצאות משחקי ספורט של שבוע שעבר. מי ירצה דבר כזה? הבוס שלי
חשב שאולי אתה יכול לטפל בזה." הטכנאי הסתובב עליו, כמעט
מופתע. "מה אני יכול לעשות? היא לא שבורה, היא לא צריכה שום
חלקי חילוף." "כן, אבל אולי תוכל להוסיף משהו או לשייף. אומרים
שאתה מדהים בכל הדברים האלו של התיקונים. תקן אותה. לנו אין מה
לעשות איתה, היא תופסת מקום ואבק. חוץ מזה שהבוס שלי הבטיח
לשלם די הרבה. " הנער הרים אל הטכנאי את עיניו, "והאמת, ממש
אין לי כוח לסחוב אותה בחזרה." הטכנאי העביר את מבטו מן השליח
אל הבובה ובחזרה. הוא שוב משך בכתפיו ונאנח. "טוב, אני יכול
לנסות. אבל אני לא מבטיח שום דבר. יש לי מספיק עבודה משלי."
הנער לחץ את ידו בהקלה ונמלט אל הרחוב כאילו שפחד כי הטכנאי
ישנה את דעתו.  הלה התיישב בחזרה בכיסאו, ושוב החל לשייף בלי
לתת מבט נוסף באורחת הבלתי קרויה.

בבוקר למחרת הטכנאי הגיע לעבודה די מוקדם. הוא היה אחד
מהראשונים שהסיר את המנעול הכבד מדלתות סדנתו. באותו היום הוא
ציפה למשלוח גדול של פיות אשר נהרסו בעת העברתן מן האונייה
מאירלנד. הוא הוריד את התריסים ובא להדליק את המנורה כאשר
מגרונו נמלטה צעקה. מבין הכלים וחלקי חילוף הביטו אליו עיניים
זרות. לקחו לו כמה שניות להסדיר את נשימתו ולהיזכר שמדובר
בבובה המודרנית שקיבל אתמול לתיקון. "לא יפה להבהיל אנשים" הוא
פנה אליה, מופתע ממשמע קולו שלו. "מה כבר אפשר לעשות איתך?
אולי..." אבל הוא לא הספיק לסיים את המשפט כי נשמעה דפיקה בדלת
- המשלוח הגיע. את יתר היום הוא בילה בהדבקת כנפיים, וליטוש
קובעי פעמון. כאשר בחוץ כבר החשיך ולמתקן שלנו נמאס לצבוע את
השמלה העשירית בסגול הוא הניח את  הפיה והתמתח בכיסאו. עיניו
שוב נפלו על הבובה השקטה בפינת החדר.  על גופה הייתה מונחת
חליפה ורודה עם מלמלה שגרמה לה להראות, כמו לרוב הבובות, דומה
לעוגת קצפת. עוגת קצפת עצובה. הוא הביט בפיות על שולחנו ובידיו
המוכתמות. ואז, הוא תפס את המכחול, טבל את קצהו בצבע הסגול
וניתר אל הבובה. בעדינות, בלי ללכלך את חולצתה הוא פרם את
הסוגר על גבה והפשיט את כתפיה. לאחר מכן הוא אחז במכחול והעביר
קו סגול בודד משקע הכתף עד לעמוד השדרה של הבובה.  הוא הביט בו
שנייה ואז העביר עוד אחד. ידיו החלו לנוע במהירות כאילו להן
רעיון משלהן, טיפות של צבע סגול התפשטו על גבה, הולידו מעגלים
וקימורים שבתורם הובילו לאדוות ונקודות. כשהידיים עצרו הרחוב
כולו כבר שתק, לא היה אור בחלונות והמנעולים הכבדים נתלו על
הדלתות. הטכנאי לקח נשימה עמוקה והביט במה שצייר. פרפר סגול
ענק נח על הבובה. כנפיו חצי מקופלות כשעליהן עיטורים בצורת
עיניים אשר דמו לעיניה שלה. "משהו חסר" מלמל המתקן ואז כנזכר
פנה לפינה הרחוקה של החדר. שם, בין שפורפרת דבק ומכחולים, הוא
הוציא קופסת פח קטנה. הוא פתח אותה, טבל את מכחולו  ומייד אחר
כך העבירו אתו על כנפי הפרפר. כעת על כל אחת היו שלוש נקודות
בצבע זהב אשר האירו את כל החדר באור עמום. "יפה, יפה," שיבח
הטכנאי את עבודתו וחייך לעצמו, "לא רע בכלל. נראה אותם עכשיו
אומרים לא מעניינת." הוא סגר את קופסת הפח ופנה לשטוף את
המכחולים כשעיניו נפלו על שעון הקוקייה. מאחרים או לא, המחוגים
הראו שעה מאוחרת ביותר. הטכנאי במהירות ניגב את ידיו, כיבה את
האורות ויצא מן הסדנא. גם למחרת הוא ציפה למשלוח כך ששינה טובה
הייתה חשובה לו. אך באותו הלילה הוא כמעת לא הצליח להירדם,
וכשלבסוף עשה זאת, חלם על פרפרים רבים, זוהרים בזהב, עפים אל
מולו ומרפרפים בכנפיהם על לחיו.

 
בבוקר שלאחר מכן, הגאון של הבובות הגיע באיחור קל, כך שפגש את
השליח מחנות הגינון מחכה לו ליד דלתו. זה הביא קופסא של גמדי
גן ישנים שהיו אמורים לחזור למדפים בגלל האפנה החדשה אשר בעצם
הייתה אפנה ישנה ממוחזרת במקצת. היה צריך לנקות ולתקן כמה מהם
ובעיקר להוסיף להם פרטי לבוש ואביזרים שמתאימים יותר לזמנים
שלנו. לטכנאי לא היה זמן לנוח עד לצהריים (אולי), אז  הקוקייה
קראה את קריאתה הנשגבת, והוא נאנח בהקלה. הוא הוציא מתיקו את
בקבוק הבירה ופנה אל הבובה. "נו טוב, יקירה, בואי נסתכל עלייך,
בטח נוכל להחזיר אותך לחנות כבר היום". הוא הרים את מבטו את
הבובה והשתתק. מולו עמדה בובה. זה בטח לא מפתיע אתכם. תבינו,
מולו עמדה רק בובה. בובה עם עיניים ריקות, פה סגור, ופרפר על
הגב. דבר לא השתנה. אפילו צבע הזהב כאילו הספיק לדהות. הטכנאי
לא אמר מילה. הוא הניח את בקבוק הבירה בצד ולקח לידו שוב את
הגמד עליו עבד. במשך כל אותו היום לא הביט בבובה אפילו פעם
אחת, אבל אם היה, לבטח עיניו היו זוהרות בטיפות קטנות של
אכזבה.
בבוקר השלישי הגיע הטכנאי לסדנתו עם שק בד שחור. הוא ענה
בנדנוד קל על ברכות של שכניו מברך בעצמו על כך שלא שאלו מה יש
בתוכו. "בוקר טוב גברתי," הוא אמר, סוגר את הדלת מאחוריו. "את
לא תאמיני מה מצאתי בארון הבגדים הישן של אימי. זה יכול להתאים
לך בול." הוא החל להוציא מן השק שמלה שחורה ארוכה, עם חתיכות
פלסטיק נוצצות שמילאו אותה כמו קשקשים זוהרים, זוג נעלי עקב
גבוהות, צעיף משי וסרט לשיער עם נוצה. אז הפשיט את הבובה מעוגת
הקצפת והלביש עליה בעדינות את מה שהביא. משסיים הוא הוציא
מכיסו האחורי של מכנסיו קופסא שחורה ובה שרשרת פנינים לבנה.
הוא ענד אותן על צווארה  ונאנח בסביאות רצון. "ידעתי שזה יתאים
לך. את נראת כמו מוכרת סיגריות קטנה, או אולי זמרת ג'אז. לא
חכי," הוא צחק, "חכי, את נראת כמו משוררת עצובה". אך כשאמר זאת
הפסיק לצחוק. כך היה. הבובה בשמלתה היפה, הנעליים והנוצה עדיין
נראתה עצובה. לא עצובה אפילו אלא אדישה. "אני לא מבין" הנהן
בראשו הטכנאי, "פשוט לא מבין".
עוד ימים באו. מתקן הבובות עדיין תיקן בובות. הוא עדיין עבד
מהבוקר עד הלילה בחדר עם תריסים סגורים. אבל כעת, כאשר הקוקייה
הייתה קוראת, הוא היה לוקח את הבירה שלו וניגש לבובה, לנסות
ולראות, מה אפשר לתקן. הרי לא הגיוני שהיא תישאר כך לנצח, בובה
פשוטה?  הוא הספיק לקלוע את שיערה לצמות קטנות כאשר לקצה של כל
אחת חיבר סרט צבעוני. הוא מצא תוכי עץ ישן, צבע אותו וקיבע
אותו על כתפה. הוא אף פירק את מערכת השמש המסתובבת אשר קיבל
במתנה ממנהל מפעל אחד, ותלה על שרשרת את כל כוכבי הלכת בין ידי
הבובה. דבר לא הועיל. בובה. בו-בה. סתם בובה. "קשה לי איתך"
הוא היה לוחש, נאנח וחוזר לעבודתו.

ביום שני בשבוע לאחר מכן, לפתע שמע דפיקה בדלת באמצע היום. הוא
פתח והתפלא לגלות מאחוריו מכר טוב, מנהל חנות הצעצועים הראשונה
בה עבד פעם כמתקן בובות. אז עוד לא הייתה לו סדנא או שכנים
מברכים אלא רק סט כלים שירש מאביו. "יום טוב לך" הוא חייך
והציע לאורח להיכנס פנימה, מצטער שהיום לא לקח שני בקבוקי בירה
לעבודה.  "יום מצוין" חייך המנהל בחזרה. "אבל באתי לזמן מוגבל,
אתה יודע הלקוחות לוחצים. באתי לשאול מה שלומך?" "שלומי?"
התפלא הטכנאי. ואכן היה ממה להתפלא, עד היום אף פעם אף אחד לא
דפק בדלת באמצע היום ושאל לשלומו. "בסדר גמור" הוא ענה
באיטיות, "למה אתה שואל?". "ובכן,"  המנהל הביט בו שנייה ואז
המשיך "ובכן אתה קצת מאחר במשלוחים שלך. שלא תבין אותי לא
נכון, אתה עושה עבודה נהדרת, אבל הזמנתי אצלך את בובת הדולפין
לפני שבוע ועדיין לא קיבלתי אותה. וכשפגשתי את מנהל חנות הגן
הוא אמר לי שהיית אמור לסיים לצבוע מחדש את בובות הדגים לפני
שלושה ימים". זה נכון, אבל במקום הטכנאי סיים לתקן כיסא נדנדה
בשביל הבובה כדי שאולי תראה יותר מעניין בישיבה , אך הוא החליט
לא לספר זאת למנהל ולכן שתק. "אולי אנחנו מעמיסים עליך
בעבודה", זה המשיך, "הרי אתה מתקן הבובות היחיד בעיר. זו פשוט
הפעם הראשונה בשנים רבות... אולי כדי לך לקחת חופשה, אתה באמת
נראה קצת עייף. אתה בטוח שאתה בסדר?" "בסדר גמור!" הכריז
הטכנאי. "אני בסדר גמור. מצטער על העיכוב, זה לא יקרה שוב. אתה
תקבל את הדולפין שלך כבר מחר." הוא חייך בנימוס והתקרב בכוונה
ברורה לסגור את הדלת ולהשאיר את המנהל מחוץ לסדנא. "אני שמח
שאתה אומר את זה," קרא המנהל, "אבן ירדה מליבי. אני באמת מצפה
לדולפין שלי, מעניין איך הוא יראה  לאחר טיפול שלך" המנהל נשען
קדימה והביט אל תוך החדר. "איזה בובה מוזרה," הוא קרא כשעיניו
נחו על הבובה המדברת השותקת. "זה שודד דים נכון? או יותר נכון
שודדת? אבל למה יש עליה שמלה משנות ה-20? הו, הבנתי זו שודדת
ים זקנה, לכן היא יושבת בכיסא. אבל אם זו שודדת ים איפה רגל
מעץ? בובה באמת מוזרה". המילים האחרונות כאילו העירו את הטכנאי
משינה קלה בעמידה ליד הדלת. הוא לא באמת ישן אך לשמוע מישהו
אחר מדבר על הבובה ניער אותו. "מוזרה אתה אומר? אולי אתה
מתכוון למעניינת?" הוא שאל בנימה קלה של תקווה. "מה אתה אומר,
הייתה לוקח את הבובה הזו הביתה?" המנהל הביט בו בהפתעה.
"הביתה? לא נראה לי. היא נראת, היא נראת לא מתאימה. כאילו
שמשהו חסר לה. היא לא שודדת ים מוצלחת במיוחד. אני חושב שהיא
הייתה מפחידה את הבנות שלי עם העיניים הגדולות האלו. לא תודה
ידידי, תשאיר אותה כאן." הוא לחץ את ידו של הטכנאי  נפרד לשלום
ויצא לדרכו. והטכנאי חזר לחדר והתיישב בכבדות על כיסאו. בובה
מוזרה. היא באמת נראתה שונה, אפילו מגוחכת. עם כל הקישוטים
והשטויות. היא לא הייתה יפה, או מעניינת, היא הייתה כלום.
הטכנאי קם בכעס מין הכיסא. איזה מין מתקן בובות הוא שאינו יכול
לתקן בובה לא שבורה. להפך, הוא הפך אותה לבדיחה. הטכנאי חטף
משולחנו סמרטוט רטוב וניגש אל הבובה. מה הוא חשב לעצמו,. הוא
הרי שמע את המנהל, היא נראת כמו שודדת ים זקנה. מי שמע על בובה
של שודדת ים זקנה. הוא החל למחק מכתפה את ציור הפרפר הסגול.
הכנפיים נעלמו, אז המחושים. הוא הרים את התוכי הסיר את שרשרת
הפנינים הלבנות וכוכבי הלכת. הוא הקים אותה מן הכיסא, החליף את
בגדיה בחזרה לחליפת הקצפת פרם את כל צמותיה והוריד את נעלי
העקב הגבוהות. לא צריך להתעסק בשטויות הוא חשב לעצמו, מנגב את
מצחו בעייפות. ובקול רם אמר "מצטער יקירתי, עשיתי את מה
שיכולתי." הוא התיישב בחזרה בכיסאו תוהה מדוע הוא מדבר לבובה.
אולי באמת כדי לו לקחת חופשה עליה דיבר המנהל.  לנסוע לים או
לפחות לאיזה אגם לכמה ימים. "אני באמת עובד קשה" הוא אמר, "שלא
תביני אותי לא נכון, אני לא מתלונן,  פשוט יש גבול. כשלקוחות
מאבדים בך אימון זה אומר משהו. מגיע לי לנוח קצת, עם ספר ביד,
בלי, תסלחי לי על המילה, בובות". הוא הרים אליה את מבטו, כשעל
שפתיו חיוך. הוא הרים כך את המבט כל יום. שוב ושוב מוצא מול
עיניו בובה. כך קרה גם עכשיו. כמעת. מולו עמדה בובה יפיפייה.
פיה פתוח קמע, מעוקל בחיוך, עיניה הסגולות זוהרות. שיער
המטולטל מבריק תחת רסיסי אבק של החדר. אפילו החליפה הורודה כבר
לא דמתה לעוגת קצף אלא לענן שעוטף אותה כמו מלאכית שעוד רגע
ותצמיח כנפיים. היא הייתה שמחה, אולי מאושרת. אם משהו היה מביט
בה כעת על פניו היה עולה חיוך, והוא היה רוצה להושיט את ידו
ולגעת באצבעותיה, שערה או לחייה. אבל בחדר לא היה אף אחד. אף
אחד חוץ מטכנאי הבובות. והוא לא יכל להניע את ידו, או בעצם שום
חלק מגופו. הוא היה המום.
"מה... מה קרה לך?" הוא הצליח להוציא מבין שפתיו. "את נראת
מדהים. זה בטח החצאית, לא בעצם השיער הוא שונה, לא לא השיער,
העיניים..." הוא השתתק והמשיך להביט בה. ואז, כמתוך החלטה
מיידית, הוא קפץ אל הבובה, קירב את כף ידו לאוזנה ולחץ על מתג
הדיבור. החדר נהיה שקט. שקט מאוד מכיוון שאף אחד לא דיבר. או
מכיוון שמישהו מאוד רצה לשמוע.
"ש...ש...שלום" אמרה הבובה. היא פתחה וסגרה את שפתיה אך לא
הוציאה מהם צליל. "שלום לך". היא אמרה שוב והפעם יותר חזק.
"ממש מזמן לא עשיתי את זה, חשבתי שכבר שכחתי". היא חייכה
והעבירה את לשונה על שפתיה. לשונה! מתקו הבובות נרעד. "כמה
נחמד שוב לדבר," המשיכה הבובה, "ועוד איתך".
"ת...תודה" עכשיו היה תורו של הטכנאי לגמגם. "לא ציפיתי,
חשבתי," הוא ניסה לומר, "כלומר, הנחתי שתגידי לי את הזמנים או
משהו."
" את הזמנים?" התפלאה הבובה והסיטה את שיערה ממצחה, תנועה
שגרמה לטכנאי לקחת צעד אחורה ולהתיישב בכיסא. ".כ..כן, את
הזמנים של הרכבות או משהו."
"רכבות? בשביל החופשה שלך אולי? אבל למה שאני... אה..." נאנחה
הבובה בחיוך, "זה מה שהנער המטופש הזה סיפר לך, טוב אני כבר לא
בעניין של רכבות." הטכנאי העביר את ידו על עיניו. הבובה הביטה
בו בעניין. היא חיכתה בסובלנות עד שהוא יקום וייגש אליה שוב.
"הכול בסדר אתך?" היא שאלה. בפעם הרבעית באותו היום התכוון
להגיד הטכנאי שהוא בסדר גמור. אך במקום זאת הוא שאל "איך זה
שאת ככה?"
"ככה איך?" הביטה עליו הבובה בחוסר הבנה.
"ככה שמחה, מחייכת, אמיתית." הטכנאי החל להסביר, מדבר במהירות.
"עד לפני שנייה את היית ריקה. סתם.  ועכשיו את מדברת איתי ויפה
וכבר לא שודדת ים זקנה".
"אמרו לך פעם שאתה ממש רע במחמאות?" הבובה צחקה. ואז פניה
הרצינו. "אני לא חושבת שנראתי כמו שודדת ים, אפילו שהנוצה
והתוכי היו בהחלט מוגזמים. אהבתי את הפרפר. אתה חייב לצייר לי
אחד יותר קטן כאן," והיא הצביע על בטנה.
"אז זה עזר?" שאל הטכנאי. "מה עזר?" הבובה לא הבינה. "כל מה
שעשיתי," הסביר מתקן הבובות "הדברים שעשיתי, הם תיקנו אותך."
"לא נראה לי" אמרה הבובה בשקט. "קודם כל לא נראה לי שהייתי
שבורה".
"אבל אף אחד לא רצה אותך" התנגד הטכנאי לדבריה. "ואולי לא
רציתי אותם, חשבת על זה?" הבובה הפנתה את פניה, "אולי הם לא
ממש עניינו אותי."
"ועכשיו?" שאל הטכנאי.
"ועכשיו טוב לי." הביטה בו הבובה. "אבל לא בגלל הבגדים
והצבעים, אם כי זה באמת היה ניסיון נחמד".
"אז למה?" שאל הטכנאי מבולבל לחלוטין, "מה קרה? את נראת בדיוק
כמו שנראת בהתחלה, רק שונה."
"אוף, אתה פשוט לא מבין" נאנחה הבובה והושיטה את ידה מפלסטיק
לכף ידו של מתקן הבובות. "זה לא קשור לאיך שניראתי, זה קשור
אליך."
"מה עשיתי?" שאל הטכנאי, מבוהל ממגע אצבעותיה.
"דיברת אלי," חייכה הבובה, "נגעת בי, חשבת עלי, גם כשלא היית
כאן. לא עברת כמו כולם, לא בדקת את תג המחיר שלי, פשוט אמרת לי
בוקר טוב, וסיפרת לי על עצמך." הטכנאי שתק. ואז הרים את עיניו,
"וככה תיקנתי אותך?"
"לא, טיפשון," הבובה חייכה, אולי קצת עייפה מלהסביר, "לא היה
מה לתקן..." ואז עצרה מדבריה. היא הביטה בטכנאי, בידיו
המוכתמות שוב בצבע סגול, ואז בידיה שלה. "אולי," היא אמרה,
"אולי באמת תיקנת אותי קצת."  הטכנאי בא לומר דבר כלשהו אבל אז
נשמעה קריאת הקוקייה.  "יופי!" שמחה הבובה, "הפסקה! אולי תיתן
לי לטעום מהבירה שלך."
"בובות שותות בירה?" התפלא הטכנאי שוב, האמת הוא התפלא כבר כל
כך הרבה היום שהוא קצת התרגל לזה. "לא הן לא," ענתה הבובה,
"אבל היום יום מיוחד. שב, שב, אני שמחה שהדלקת לי את המתג, אני
כבר הרבה זמן רציתי לספר לך כל כך המון דברים. אתה חייב לשמוע
על הלילה הראשון שלי פה, עם כל הבובות השבורות, זה היה כל כך
מפחיד, חשבתי שאני..."
נשמעה דפיקה בדלת. הטכנאי, עדיין מרותק לדברי הבובה התרומם כדי
לפתוח. דרך סדק קטן, לא יותר מזה, הוא ראה בחוץ נער, השליח של
החנות החדשה ביציאה של העיר. "שלום!" אמר הנער וכשלא נענה
המשיך, "הבוס שלי שלח אותי לבדוק מה קורה עם הבובה, אולי הצלחת
לתקן אותה?". הטכנאי הביט בו, ואז הפנה את ראשו לתוך החדר.
הבובה ישבה על כיסא הנדנדה, ונואשות ניסתה לפתוח את בקבוק
הבירה  עם המקור של התוכי. "הבובה?  אה, כן הבובה שלכם. לא עוד
לא הצלחתי לפנות זמן. זה ייקח לי עוד כמה שבועות, אל תדאג אני
אצור אתכם קשר." הנער לא הסתיר את שימחתו, בחוץ היה חם ולסחוב
בובה כבדה איננו תענוג גדול כל כך."מצוין," הוא אמר, "שיהיה לך
בהצלחה." ופנה ללכת. "אה, כן ודרך הגב" צעק מתקן הבובות אליו,
"תגיד לבוס שלך שמהיום, אני בחופשה!".