דממה. בראשי רצות מחשבות שכבר שכחו מה זה מיתרי קול. כל יום
אותו הסיפור. אני תופס את הגיטרה ומתחיל לדפוק בכף ידי הימנית
על תיבת התהודה, בעודי משנה אקורדים עם ידי השמאלית. לא לפרוט.
אני אוהב את הרעש השקט שפורץ מהחלל הריק ללא מגע מיותר.

מחר הוא יום הביקור. ההורים יבואו, ואיתם הרופא הראשי. הוא
יאבחן אותי. שוב. הוא ימצא שאני עדיין אינני מדבר, וגם אינני
שומע. שוב. אמא תסתכל עליי במבט מעורר חמלה, ותנסה להיזכר ביום
בו הכל השתנה. היא תיזכר אך לא תבין. שוב.
הם חושבים שאני סתם פסיכי ומטורף. אבל אני יודע טוב מאוד שאני
לא מאלו. החיים עצמם לימדו אותי לחיות, ואני לא צריך הסברים
מטובי הרופאים על הבעיה שלי. אני מודע לה עוד לפני שהיא חשבה
להציק לי.

"היי, חכי רגע. למה את הולכת? חשבתי שאת אוהבת לדבר איתי".
"אתה חכם מדי בשבילי".

חשבתי שאין דבר כזה, היום אני יודע שיש. בלילות הייתי יושב
וקורא אנציקלופדיות כדי להרשים את כל האנשים סביבי. הייתי צופה
בכל תכנית טלוויזיה, שומע כל תכנית רדיו וקורא כל עיתון. הייתי
טועם כל יוגורט ושוקו חדשים ומבקר בכל הופעה, ואפילו אמנים
ששנאתי. את כיסיי רוקנתי על קריאת מיטב הספרים והשכרת כל
מהדורות הדי.וי.די של הסרטים שהיא אהבה.
הצלחתי להתחבר לתאים הקטנים במוח שלי האחראים על הדיבור, והם
הפכו להיות חבריי הטובים ביותר. הם היו כמו מזכירות נאמנות,
ותמיד ידעו לשלוף את המידע הנכון ברגע המתאים.

"וואי, איך אני אוהבת את השיר הזה. חבל שאני לא יודעת איך
קוראים לו".
"נו באמת, זה החדש של 'הפירמידות' - 'אשתקד'. איך את לא
יודעת?"

המוות של המזכירות היה מהיר. אני אפילו לא זוכר איך גרמתי לזה.
אנשים תמיד אמרו לי לשתות הרבה כשחם. היה חמסין, ופתחתי את
ארון התרופות. רופאי הילדים השונים, שאמא לקחה אותי אליהם בגיל
צעיר, מעולם לא הבינו מדוע אהבתי סירופ נגד שיעול. עם הגיל
התאהבתי גם בחבריו הגדולים. הם קרצו לי יותר מתמיד, ואמרתי
לעצמי:
"למה לא, בעצם?"
יותר לא אמרתי מילה.

שלחו אותי לפה, כי פחדו שאשים קץ לחיי. איזה אנשים
אינפנטיליים. למה שארצה להתאבד? יש לי מטרות לא מושגות ומעשים
לא גמורים. אני לא עולה מטר אחד לפני שאני גומר עם הכל.

"אני צמחונית מתוך עקרון. אסור לרצוח, ואפילו חיות".
"דווקא שמעתי שבבשר יש פחמימות שלא מצוי להן תחליף בטבע".

פסיכודליה טוטאל. במוזיקה מצאתי נחמה. שקעתי בין התווים
והמנגינות. חיפשתי זמרת להרכב החדש שלי, וכך מצאתי אותה.
היכולות הווקאליות שלה היו מדהימות, והקול שלה הזכיר לי משהו
בניחוח גן-עדן. מהסוג של הקולות שגורמים לך לצמרמורות גם כשאתה
רוצה לטעום עוד סירופ נגד שיעול.
היא התקשרה אליי וסיפרה על עצמה. הזמנתי אותה לאודישן, למרות
שידעתי שהיא התקבלה מהרגע שאמרה "הלו". היא שרה לי שיר, ואחרי
החתימה על החוזה הלכנו למסעדה הסמוכה. במשך כל הפגישה היא
החמיאה לי על הידע הרב בתחום המוזיקלי. החלטתי שבפגישה הבאה
שלנו אני אוכיח לה שאני מבין בעוד נושאים.

"אני לא זמרת מקצועית, אז מצטערת אם אני אזייף".
"אין דבר, תאמרי באיזה סולם את רוצה את הפלייבק".
"אה, תזכיר לי מה זה פלייבק? ועל איזה סולם אני צריכה לעלות?"
"לא אמרת שאת שרה כבר הרבה שנים?"
"את האמת, התכוונתי בעיקר למקלחת וימי הולדת".

הנה הם כבר פה. אוחזים ידיים. מנסים לגרום לי תחושה שהם ביחד,
אולי זה יחזק אותי. איזה צבועים. מה שלא הורג - מחשל. אני שונא
את העולם הזה, כדור עשוי קלישאות.
אני חושב שאני אתחיל לזוז, אמא, אני שומע שוב את הקולות
השמימיים האלו. היא חזרה אלי, והפעם מלווה במלאכי שרת. והם
שרים את השיר שאני כתבתי. אין לי יותר מה לעשות כאן.

"NTN הפקות מוזיקליות, שלום!"
"הלו? אני בקשר למודעה".
"אמרו לך פעם שיש לך קול מאוד יפה? אם את נראת כמו שאת
נשמעת..."