למה הייתי צריך לצאת איתו החוצה? הרי זה היה ברור לי שיהיו
מכות... אבל לא- הכבוד הגברי פועל שעות נוספות כשהאווירה
מתחממת-  אפילו אצלי, האשכנזי מהבית ממול שמשתדל להתרחק מכל
הצרות האלה. אז הנהנתי ויצאתי החוצה כשכולי רועד מפחד...

  ושלא תבינו לא נכון- אני לא קטנצ'יק ממשוקף כזה, שמנדריק
שבוכה כשמישהו צועק עליו- אבל מה לעשות שמאז ומתמיד אני מפחד
מאיזו מישהו שיחלק לי את הגוף לשני חלקים לא שווים? החיים זה
לא מופע קוסמות, ואולי זה רק אני, אבל לא בא לי להיות חתוך
בגלל כבוד מטומטם...
  וגם הוא- מהמבוגרים האלה "של פעם" התל אביביים- עשה וחווה
כבר הכל והיום סתם מבזבז את שארית חייו בדוכן הפלאפל שליד הבר.
אני מכיר אותו טוב טוב- זה שהוא נותן באף בכל סופ"ש ידעתי כבר
קודם, וזה שיש לו חברים לא הכי סימפטיים כבר ידעתי- ולמרות הכל
יצאתי איתו החוצה כשאני מודע לכך שאני הולך לקבל מכות שלא
קיבלתי כבר הרבה זמן, ושני החברים השיכורים שלו- אלה עם הרמי
מרטן, קרח וקולה והמרצדס האפורה שהייתה דלוקה ליד הרמזור- לא
בדיוק עזרו לי לחשוב על משהו חיובי.

  כמו שיצאתי החוצה הדלקתי סיגריה. זה משהו שלמדתי מדני-
החוזר בתשובה שהיה יושב על הבר ושפעם בירמן ב"ג'ויס באר"-
"כשאתה בסכנה תמיד תדליק סיגריה ותסתכל לבנאדם רק לעין ימין
שלו" הוא תמיד היה אומר, ואת האמת? אם יש מישהו שמבין בקטטות
ההמוניות האלה- כמו בסרטים- זה הוא. השמועות אומרות שהוא שבר
לעבריין ידוע אלה של בייסבול על הראש רק בגלל שהוא שאל למה הוא
גזען... תמיד הייתי נחמד אליו, וזה למרות שתמיד הוא היה מזמין
רק תה דובדבנים והיה מספר על כמה שברוך גולדשטיין היה בעצם
קורבן לקנונייה שמאלנית- פלשתינאית...

  בכל מקרה- אני עם הסיגריה  בפה מול זה מהפלאפל, שני החברים
שלו כבר לידו עצבניים, חושב על דני הדוס ומשחק אותה קול. "מה
זה היחס הזה, אה? זה שאני מרוקאי לא אומר שתתייחס אלי כמו זבל,
ברור?" הוא שואג עלי כשהפרצוף שלו יותר אדום מהחולצה של שמעון
גרשון בדרבי, ואני- בא לי להקיא מהריח שיצא לו מהפה. מי שמכיר
את הריח הזה של קוק, סיגריות ואלכוהול שיוצא למישהו מהפה מבין
אותי טוב. "מה אתה מקשקש? לא עשיתי לך מספיק כבוד? קיבלת כמעט
מנה כפולה של קווארבו והמינרלים היו על חשבון הבית- מה עוד אתה
רוצה, מסאז' בקרקפת?" - אני עונה לו כאילו אין בי פחד והוא
כולה איזה ילד בן ארבע-עשרה שנתקל בי. אם היה קצת יותר שקט היה
אפשר לשמוע את הביצים שלי נוקשות במהירות האור.

  כמובן שתוך ארבע שניות התחילו הדחיפות והסטירות המעצבנות
האלה על הפנים- הן הרי לא כואבות אבל מה זה מעליבות!!! ואני רק
שומר שהסיגריה שלי לא תיפול מהפה- הרי בלעדיה אני לא מאיים והם
לא יפחדו ממני... אחרי הדחיפות מגיעות הבעיטות, וכשהאגרוף נכנס
לי לאף זה כבר התחיל להיות ממש לא נעים, הייתי אומר די כואב
אפילו. לא יודע למה, אבל עדיין הדבר היחיד שעניין אותי הייתה
הסיגריה שמהמכה נפלה על הריצפה והייתי חייב להרים אותה כדי
להשאיר אותה בזוית של הפה. כשהתכופפתי חטפתי את הברך של זה
מהמרצדס ישר לתוך הלחי- הייתי רוצה להגיד ללסת כי זה נשמע יותר
ציורי, אבל זה היה ללחי- ושמעתי מין "קנאק" פנימי כזה, ממש כמו
שמספרים כשנשבר איזה איבר- זה הרעש שהיה למכה הזו. כאב לאללה
אבל איכשהו הצלחתי להרים את הסיגריה ולשים אותה בפה, לקחת שכטה
ולהשתעל כמו זקן בן תשעים אסמטי עם ברונכיט וגרון של יעל דיין
ביום רע. נראה לי שהריאה השמאלית שלי ביקשה שאני אפסיק לעשן .
  הצלחתי לקום על הרגליים וברחתי איזה ארבעה או חמישה מטרים
מהם וראיתי שהם נרגעים קצת; זאת אומרת לא רצים לכיוון שלי, וזה
כבר הרגיע אותי לכמה שניות. אולי הם יוותרו לי וייכנסו כבר
למרצדס שדולקת כבר עשר דקות בערך סתם- הם יודעים כמה דלק הם
מבזבזים ככה? ובכלל, אין להם שום בושה לפגוע באיכות הסביבה עם
העשן מהאגזוז של האוטו הענקי הזה? לא יפה, הם צריכים להכנס
לאוטו ולנסוע- לא כי אני מפחד על עצמי, אלא כי אני מפחד על
האוזון ועל הסביבה של הילדים שלי בעוד ארבעים שנה.
זה בסדר, התירוץ הזה לא עבד גם עלי.
  אבל איזה נרגעו ואיזה בטיח- את הלהב של הסכין הקפיצית ראיתי
ממש במקרה- האור מהפנס ברחוב בדיוק האיר עליה. די מפחיד לראות
סכין נשלפת מולך, במיוחד כשאתה מהרהר על איכות הסביבה  והאוזון
בעולם התעשייתי של ימינו. ישר קפצתי על זה מהפלאפל עם הסכין
כדי לחטוף אותה ממנו ולפחות לאיים עליהם קצת כדי שיעזבו אותי
בשקט ויתנו לי להתחיל לסגור את הבר וללכת הביתה לישון קצת.
אחרי מאבק קצרצר ביותר כבר הרגשתי את הסכין נכנסת לבטן- הרגשה
די מוזרה, כאילו הבטן היא חמאה והסכין פשוט נכנסת בלי שום
הפרעה. כשהיא נכנסה עמוק לגב בפעם הראשונה זה כבר היה טיפה
יותר קשה והרבה יותר כואב, אבל ככל שהדקירות המשיכו (והיו איזה
שתים-עשרה או שלוש-עשרה כאלה) זה כבר הרגיש פחות כואב ויותר
טבעי- כאילו הסכין והבטן הן אחד. ישר חשבתי על הצלקת החדשה על
הבטן ועל איך אמא שלי תגיב ומה יכתבו עלי בעיתון ביום ראשון,
אבל בינתיים לא שמתי לב שהדם מתחיל לנזול בכמות די גדולה ושאני
מתחיל לקבל סחרחורת רק מלהסתכל על השלולית האדומה הזו. נזכרתי
באליהו, בן- דוד של אמא שלי, שכשהיה ילד היה מתעלף בכל פעם
שראה דם והיום הוא רופא שיניים די שאקל. אחחח, איך החיים
מפתיעים, חשבתי לעצמי כשנעשה לי חשוך בעיניים ונפלתי על המדרכה
מעולף ודי מבולבל. הייתי בטוח שאני מת.

  אחרי ארבעה חודשים, כשהשופט נתן לי שבע-עשרה שנה בפנים, לא
יכלתי להפסיק לחשוב על שני דברים: כמה שזה לא פייר שאנשים
נדקרים כל יום ורק השלושה האלה שאני דקרתי בשביל להגן על עצמי
(או יותר נכון בשביל לסגור בזמן את הבר) היו חייבים למות, ועל
הסיגריה שהתעקשתי להמשיך לעשן תוך כדי המכות. בן זונה הדני
הדוס הזה, הרס לי את החיים.