שלום,
התנצלות תהיה הפתיח שלי כי אני באמת מצטערת על האופן הפתאומי
שהמכתב הזה נשלח.
להגיב או לא תהיה בחירה שלך.
הבחירה שלי הייתה לספר לך עליי  ומקווה שתוכל לעזור לי.
תודה.



אני לא יודעת הרבה,
אבל אחד הדברים שאני יודעת
זה שאני צריכה אוויר.
קראתי אותך
באותה יצירה נפלאה
ואולי השעה מאוחרת,
ואולי זה קצת מטורף
אבל אני מאמינה בך,
באדם שדמותו השתקפה לי
מבין השורות.
סלח לי על הנימה האישית - אולי, של המכתב
אבל בצורה אחרת זו פשוט לא אני.
אינך חב לי דבר,
אבל חשבתי שאולי תוכל לעזור לי.
אני מרגישה בתוך בועה של תמימות שכביכול מקיפה אותי
סביב כל אותם אנשים שיודעים מה לעשות עם חייהם,
עם כל אותם אלה שכבר החליטו,
קבעו לעצמם מטרה,
מתחילים ביישומה.
אני לעומת זאת -
עדיין מתלבטת. לעזאזל, אני מרגישה שכל חיי הם מן רצף
התלבטויות.
אני אדם מאוד אופטימי מטבעי,
אבל תמיד פחדתי ממה יקרה אחר כך...
לא היה לי האומץ לעשות משהו שונה.
הם כל כך מצפים שאלך באותו מסלול כמו כולם
ואני מפחדת לאכזב אותם.
הזמן טס כ"כ מהר בלי שאהיה מסוגלת לחוש אותו,
פשוט חולף דרכי,
אני כ"כ פוחדת להתעורר יום אחד ולגלות שהכל נגמר
שפספסתי את כל ההזדמנויות שהיו לי,
שעכשיו נותר רק להסתכל בראי ולומר "שלום עולם" (במובן של
פרידה).
אני כ"כ לא רוצה.
רוצה לנצל כל דקה עד תום.
כ"כ המון אפשר לעשות בדקה.
בחורה עובדת.
אני יודעת שאני חייבת לעבוד.
שטרות עדיין לא צומחים על עצים.
אבל אני נהרסת מבפנים, כל יום שוחק אותי יותר,
אני מרגישה כמו אישה מבוגרת מאוד שהזמן אוכל אותה לאט לאט...

והכי נורא אלו הרגעים שכולם, פשוט כולם
מצפים ממך ל-משהוא מסוים שאתה אינך
והם לא מניחים לך...
כל הזמן עם השאלות החטטניות שלהם.
ואני יודעת שלהיות ריאלית זה חשוב ולחיות נכון
אבל מה ההחלטות הנכונות לעזאזל?
ואיך אפשר להימנע מהלחץ הזה שאוכל אותי? שקיים סביבי?
הלחץ הזה שבפתאומיות נעלם ברגעים רגועים כמו אלה...