[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ין רד
/
מחשבות אחרונות

אף פעם לא הבנתי את זה. מה הן מוצאות בהם? המראה? האופל?
המסתוריות הזאת באמת מושכת? וכל נושא המוות שסביבם. אם כי רוב
הבנות תמיד איכשהו קשורות למוות בעצמן. אבא מת, אמא גוססת
וכדומה. אולי אתה צרי משפחה קודרת וסיפור חיים טרגי כדי להימשך
- ואולי למשוך - אל ואת העולם שלהם.
ועדיין... כאילו, הם ערפדים! כולם יודעים מה הם עושים. איך
אפשר להימשך לזה? מסתורי או לא מסתורי, מוות או לא מוות. זה
נראה לי פשוט חולני. ואותן בנות נותנות פירוש חדש לביטוי
"להקריב את חייך בשביל אהבה." כי זה מה שאני רואה בהן. קורבן.
אבל אי שם, עמוק בפנים, אני מסוגל להבין את הקשר הזה. בדידות
אחת שנמשכת לאחרת בכוחות מעבר להבנתנו. אולי זאת מה שאהבה היא
אחרי הכל.
אצלנו בבית, בכל מקרה, אין שום מקרה מוות מוקדם מידי, אף אחד
לא גוסס, ואין שום סיפור אפל וטרגי או סוד נורא שמעיב על חיי
המשפחה.
פגשתי אותה ביום שניסיתי להתאבד...

"אתה בטוח שהכל בסדר, ג'פרי?" אמי שאלה כשישבתי בסלון, בוהה
בטלוויזיה ומעביר ערוצים באופן אקראי.
"כן, אמא, ואמרתי לך לא לקרוא לי ככה!" עניתי לה בכעס.
"אני מצטערת, ניק. קשה לי להתרגל." קמתי מהספה ועליתי במדרגות
לכיוון החדר שלי. היא אומרת את זה מאז יום ההולדת ה-12 שלי.
עברו כבר 7 שנים מאז.
"וזה ניקולס." זרקתי לה בעודי בורח מהסלון שהתכווץ לרגע.
"לאן אתה הולך, ג'פרי?" עצרה אותי שניה לפני שנעלמתי.
"אני יוצא." אמרתי, מושך את המעיל שלי מבלי להדליק את האור. רב
הזמן החדר שלי חשוך ואני לא רואה כלום, אבל אני מכיר אותו כמו
את כף ידי. נדוש, אבל נכון. מיהרתי במורד המדרגות, על האחרונה
החלקתי, ויצאתי מהבית כמעט בריצה.
"ג'פרי, קר בחוץ, לקחת משהו חם ללבוש?" שמעתי אותה.
"קוראים לי ניקולס, אמא. ניקולס! ותעזבי אותי בשקט!" זרקתי
בכעס מבלי להסתובב.
"ג'ף, משהו עובר על ג'פרי. תנסה לדבר איתו." היא אמרה לאבי.
"ניק, מה קורה?" הוא קרא אלי מהמטבח בעודו מגיע לסלון. כל כך
קרוב! היד שלי כבר היתה על הידית.
"אני יוצא לסיבוב בחוץ, אבא." ניסיתי להישמע פחות חסר סבלנות
ממה שהרגשתי.
"אתה רוצה לקחת איתך משה לאכול, ג'פרי, למקרה שתתעכב בחוץ הרבה
זמן?"
"קוראים לי ניקולס! יש לי מפתח ואני אחזור כשאחזור!" ופשוט
יצאתי.
אם אמא התחילה לבכות או אבא התחיל להסביר כבר לא ידעתי. וגם לא
היה לי אכפת.

השעה היתה בערך שמונה ורבע בערב. הכל היה אפור והרוחות גרמו לו
להיראות כאילו הוא זז ועוטף כל שארית צבע חי שעוד נשארה
ברחובות. מלבד זוגות אוהבים בודדים שטיילו וכנראה שהיו בדרכם
הביתה, הרחובות כולם היו ריקים ודוממים. עדיין החזקתי את המעיל
ביד כשהתחלתי ללכת. היה קר. אני לא ממש רגיש לקור, אבל היה קר
בחוץ. כבר לא חיכינו לחורף, הוא היה כאן.
לרגע התלבטתי אם פשוט לטייל בחוץ, לתת את המעיל לאיזה הומלס
מסכן ולחכות שהקור יהרוג אותי, עד שלא אוכל לזוז. זה יהיה מוות
אכזרי מידי בשבילי. לא רציתי להתמודד עם ברגעיי האחרונים עם
מבטי הרחמים של אלה שעוברים על פניי וחושבים, 'חבל שלא היה לו
מזל כמו שיש לנו' וכמובן לא יעשו כלום.
לא יכולתי לחשוב על מקום אחד בו הייתי מוצא נחמה  או הסבר
למהלך הדברים.
מלבד אחד. החוף.
היתה בחוף פינה אחת, כמובן מבודדת, כמו בתוך הצוקים שהרגשתי בה
כמעט נורמלי. באותה פינה הייתי מי שרציתי ולא הייתי צריך
להתנצל על כל הכעס שיש בי ועל כך שאני לא מודה כל יום  לאלוהים
על המזל הטוב שנפל בחלקי. וזו היתה הפינה שלי. מעולם לא הבאתי
לשם אף אחד, גם אם בודדים מאוד - ולא הורי - ידעו על קיומה.
לבשתי את המעיל והלכתי אל החוף. הליכה קצרה של 12 דקות שחוצה
את הגשר שמשקיף אל הים. כשחציתי את אותו גשר חשבתי שראיתי
מישהו משקיף ממנו, אבל אמרתי לעצמי שזה רק הדמיון שלי. שאני
פשוט רוצה להאמין שיש עוד מישהו שמסתובב לבד עכשיו, פה.
הלכתי על החוף, אבל לא הורדתי נעליים. רק למקרה שאני אחליט
להטביע את עצמי, הנעליים יעזרו לי לשקוע מהר יותר. אתם יודעים,
ליתר בטחון.
התיישבתי בגומחה שלי, אבל לא ממש בתוך מחסה הסלעים. ישבתי על
החול והרגשתי איך הרוח פורעת את השיער שלי. איך בנות יכולות
לסבול את זה? שכל השיער שלהן מתפזר ככה. תעזבו את הקשרים, אני
מדבר על כמה שזה מציק. הגלים לא היו גדולים, והגאות לא היתה
נוראה מידי, אבל יכולתי להרגיש בסערה שמתחת, ממש כמוני. תמיד
הרגשתי שאני חלק מהים, והערב יותר מתמיד.
הורדתי את המעיל ונשארתי רק עם גופייה שהיתה לי מתחת. ב-20
שחלפו מאז יצאתי מהבית, הרוח התגברה ונהיה קר משחשבתי. אבל זו
אותה רוח קרה שריגשה אותי. רציתי להרגיש אותה עוטפת אותי,
חודרת לתוכי, לוקחת אותי איתה...
הרגשתי את הקור וחשבתי על המשפחה שלי. מלבד הבת דודה שלי שגרה
איתנו, אף אחד לא יהיה מסוגל להבין את זה. או אותי בכלל. אבא
מנסה. אמא נכשלה בגדול...
ובאותו הרגע החלטתי.
הבנתי שאין לי מה להגיד להם. לא מילים אחרונות ולא סיפור על מה
שעובר עלי. הגיע הזמן להיפרד והוא טוב בערך כמו כל זמן אחר.
טיפסתי בשביל המיוחד שישנו בפינה שלי, עד למדרגה בינונית ממש
מתחת לראש הצוק. פרשתי את ידיי לצדדים. לא ניסיתי לעוף, רק
רציתי להרגיש את הרוח במלוא עוצמתה. היא הסתחררה בכל מקום ולכל
מקום, ואני עשיתי צעד קטן לכיוון קצה המדרגה כדי לשלול כל מגן
שהצוק יכל לתת לי.
"עצור!" שמעתי צעקה. לא הסתובבתי לאחור. לא רציתי שאף אחד יניא
אותי ממה שרציתי לעשות. "אל תעשה את זה." שמעתי מילים שקטות
ועוצמתיות מאחורי. ממש כמו הים... זה היה נשמע רחוק יותר קודם,
אבל לא שמתי את דעתי לכך. הדבר היחיד במחשבתי היה האם לתת
לחיים סיכוי נוסף.
מרגע שהתחלתי לסובב את ראשי יד אחזה בי. הסתובבתי כולי והבטתי
לתוך עיניה של נערה, שסערו יותר מהים והרוח ביחד. "אל תעשה את
זה." שנתה, ובידה השניה הושיטה לי את מעילי.
"את יכולה לתת לי סיבה כלשהי שבגללה אני ארצה ללבוש את המעיל?"
שאלתי בקול מחפש הגיון. אני רוצה למות, עוד דקה של קור זה לא
מה שיפריע לי.
"קר." היתה תשובתה הפשוטה.
"קר?" שאלתי, אם כי זו היתה תשובה הגיונית לשאלה שלי. היא רק
הלכה סביבי והלבישה אותי במעיל.
"נשב?" שאלה כשסיימה להלביש אותי, ועמדה מולי שוב.
ביקשתי הגיון וקיבלתי אותו. ולראשונה בחיי הרגשתי סיפוק.
בלא משים התחלתי לרדת בשביל המוביל לפינה שלי, שביל שרק אני
ידעתי על קיומו, ולכן היתה לי פרטיות. שביל שלראשונה מישהו אחר
הלך בו בעודי צופה בו. שביל שמישהו הולך בו איתי.
התיישבתי בפינה שלי, מתחת לסלעים הפעם, והיא התיישבה בערך
לצידי, וכולה פונה אלי. הרגשתי שהיא מקיפה אותי, ולמען האמת,
ברגע זה היתה כל עולמי.
"למה ניסית להתאבד?" שנינו ישבנו ישיבה מזרחית, דבר שהקשה עלי
לקבור את ראשי בין רגליי ולשקוע בתסכול. מה קרה לשאלות הקלות?
"כי אמא שלי קוראת לי ג'פרי." יצאה התשובה, והייתי פחות נבוך
ממה שחשבתי שאהיה כשאגיד דבר כזה.
"איך אתה רוצה שהיא תקרא לך?"
"ניקולס."
"אז למה היא קוראת לך ג'פרי?"
"כי זה השם שלי."
"אז למה אתה רוצה שהיא תקרא לך ניק?"
"ניקולס." אמרתי בחדות. "ובגלל שזה השם שלי גם. השם השני
שלי."
"וניקולס הוא שם משפחה אצלכם? בגלל זה?"
"ג'פרי הוא השם המשפחתי. בגלל זה..." היה רגע של שקט, ואז
המשכתי. "אבא שלי, ג'ף, רצה לתת לי שם אחר. הוא רצה לקטוע את
השרשרת של אבא שלו. סבא שלי, ג'פרסון, היה די קשה אליו, ובמשך
בערך 30 שנה הם בקושי דיברו. הוא רצה לקרוא לי ניקולס על שם
חבר ילדות שהיה לו, שכמו שאומרים, הציל אותו מהבית שחי בו, אבל
אמא אמרה שמשפחה זה חשוב וצריך לשמור על זה והמשכיות השם
מוכיחה שסבא כן אהב את אבא וכולי וכולי, וכך יש לי שני שמות."
לקחתי נשימה קלה. היה קשה לדבר על זה בכזאת אגביות. "תמיד
הערצתי את ניקולס על כך שאבא שלי לא יצא קשה ונורא כמו סבא.
סיבה מספיק טובה?" שאלתי אותה.
"אני מבינה שאמא שלך היא לא הבנאדם הכי קשוב שיש."  
"ניסוח טוב מספיק." אמרתי ושמתי לב לרוחות שחודרות לתוך הפינה
שלנו. שלנו... מתי זה קרה?
היא שמה יד על ברכי. "אתה לא חייב להתאבד." אמרה ברכות. צפיתי
איך הרוח משחקת בשיערה האסוף. רק הקצוות שלו התנופפו. היא שלחה
יד לשיערי והעבירה אותה דרכו. "אתה ילד יפה."
"אני בן 19" תיקנתי, למרות שאני לא ילד כבר הרבה מאוד שנים.
"ומה הסיפור שלך בכלל? למה את מסתובבת לבד ביום סוער כזה עם
שכבה כל כך דקה להגן עליך?" מתחת לבד הדק שעל כתפיה היתה שמלה
שחורה ארוכה עם כתפיות דקות. זה היה בעצם כחול כהה-כהה, ולא
שחור. אולי זה רק אני. רואה שחור בכל מקום היום.
"לא קר לי. אף פעם." ענתה. "אבל לא יהיה לי אכפת לקבל את המעיל
שלך. יש גוף טוב מתחתיו." אמרה, ואותה יד שעברה בשיערי כעת
ליטפה את פניי.
"את אחת מהם?"
"אחת ממי?"
"אוי, נו, באמת. אני אפילו לא מאמין בזה. ערפדים. את כזאת? את
ערפד?" ורק על מחשבות מטורפות כאלה מגיע לי למות. הקץ מגיע,
ואיתו הטירוף ואיבוד הדעת.
"זה הופך אותי לפחות סקסית בעינייך?" שאלה והתקרבה אליי.
"אני... מה??" ידה נשלחה מתחת למעילי, מלטפת את מה שהיא מצליחה
להגיע אליו. כתף, חזה, גב, עורף.
"אתה לא מתכוון שאתה לא מנוסה, נכון? כי תיארתי לעצמי שאחד
שנראה כמוך..." היא השאירה את המשפט תלוי באוויר. והיא לא
הופתעה. היא דיברה בנימה פלרטטנית. מה, הייתי ילד טוב אז אני
זוכה לסקס אחרון לפני שאני מת?
אם הייתי יודע הייתי מתאבד בכל פעם שדיברתי עם אמא שלי. כנראה
שהמבט שלי בלבל אותה קצת והיא נאנחה ואמרה, "כן, אני ערפד."
אבל ידה עדיין נגעה בי, אם כי רק בזרוע.
"מה את רוצה? לאכול אותי?"
"אתה יכול להגדיר את זה ככה." אמרה בעודה מתיישבת מולי לגמרי
ונותנת חופש לידה השניה לטייל עלי. כל נשיכה שאני אקבל ממנה
תזכה לקריאות התפעלות מחר.
היא נשענה לפנים ולחשה מול שפתיי, "אתה לא רוצה לדעת איך זה
קרה?"
"מה?" שאלתי מבולבל.
"איך קרה שאני ערפד." אמרה כאילו היה זה הדבר הכי ברור. "כנראה
שלגברים באמת אין כלום בראש חוץ מסקס."
"אני, אה.. כן, זה די נכון." הודיתי. מה לעשות? אפילו מבואסים
כמוני, עם משפחה עם בעיות מפה עד להודעה חדשה חושבים על סקס,
משיגים אותו וחושבים על איך להשיג אותו שוב.
"כנות... כמה מרענן. אני אספר לך בקיצור, כדי שנוכל להמשיך
לחלק המעניין של הערב." אמרה. היא שמה את שתי ידיה על שתי
ברכיי. "אבל תלבש את המעיל קודם, זה מסיח את דעתי." המעיל שהיא
הורידה... מה לעזאזל קורה כאן? ערפדים יכולים להיות חרמנים?
לאיזה עולם הזוי הגעתי??
"בכל מקרה, אחותי וחברה טובה שלה פגשו איזה אחד - הערפד הראשי,
נקרא לו - ונדלקו עליו, ממש. אחרי שכל אחת ניסתה את שלה הן
החליטו פשוט לתת לו לבחור. הוא כמובן לא התנגד והן הלכו איתו
אליו הביתה."
"הם עשו שלישייה?" מרגע לרגע אני מרגיש שאני שוקע יותר ויותר
לתוך עולם שממנו אני מתעורר בתוך חדר ובו האנשים עם החלוקים
הלבנים.
"כן, טוב, אתה תאלץ להסתפק בי." אמרה, לא מתרגשת במיוחד מזה
שאחותה עשתה סקס בשלישייה עם החברה הכי טובה שלה וערפד. למה לא
הכרתי אותן כשהיו בחיים? עופר היה מאוד שמח אם הכרתי
ביניהם...
"well, more for you" אמרתי, ורק לאחר מכן המשמעות חלחלה
פנימה.
"בקיצור, לאחותי די נמאס ממנו והלכה למצוא לעצמה משחק חדש.
החברה שלה נשארה צמודה, או מה שלא יהיה, לערפד הראשי, ולאחותי
נהיה משעמם מהר. אז היא חזרה הביתה אחרי לילה אחד של מסיבות,
נכנסה לחדר שלי בשקט, בחושך, ואמרה לי, 'תראי משעמם לי לבד,
אני לוקחת אותך איתי'. הייתי בת 16 אז." אם הקשבתם טוב, אולי
הייתם מצליחים לשמוע חרטה? במשפט האחרון שלה. ואולי זה היה
כאב. כאב של השלמה עם המציאות. אם אפשר בכלל לקרוא לזה
מציאות.
"ולפני כמה זמן כל זה קרה?"
"שנתיים בערך. כבר הפסקתי לספור את הדקות."
"תראי, עד כמה שאני נרגש מהסיפור שלך, את בטח שמת לב שהייתי
באמצע משהו כשהפרעת לי. אז באנו הנה, הקשבתי לך, ועכשיו אני
רוצה לסיים את מה שהתחלתי."
היא החזיקה את פניי ואמרה בקול רך, קרוב מאוד, "למה שלא תיתן
לי לעזור לך?"
"לא." אמרתי בחדות. לרגע קל היא הוציאה אותי משיווי משקל. "אני
מעדיף מוות טיפה יותר מהיר ופחות כואב מזה. את חושבת שכשאני
אפגע בקרקע זה יכאב? וכמה זמן זה יימשך? כי אני די בטוח שברגע
שאני והקרקע ניפגש, אני לא אחיה מספיק זמן כדי להרגיש את זה.
חוץ מזה שאם אני אקפוץ רחוק מספיק אני אוכל לנחות בים."
"אוקיי, אוקיי, סליחה. הלחצתי אותך." אמרה, ואז התקרבה שוב,
ובעודה מדברת שפתיה נגעו בשלי. "אני מבטיחה לא לעשות לך כלום."
היא כמעט לחשה.
היא הפנטה אותי. ולא בגלל שלערפדים יש כוחות כאלה או משהו, אלא
פשוט כי העיניים הסוערות האלה שלה נראו כמו הים. ואני רציתי
לטבוע.
הרוחות עדין נשבו, ומבלי להסיט את מבטי, שלחתי את ידי ופיזרתי
את שיערה. והאפקט שהיה לזה... אז בגלל זה בנות עושות את זה.
וללא כל מחשבה נוספת, עצמתי את עיניי וסגרתי את המילימטר הקטן
שהיה בינינו.
שפתיי פגשו בשלה במגע קל מאוד, נצמדות לשניה ומתנתקות. היא
פתחה את פיה מעט וסגרה אותו על שלי. עשיתי כמוה ונישקתי את
שפתה העליונה, אך עוד לא הרפתי. היא פשקה קלות את שפתיה
והשמיעה אנחה קלה.
"פה כל כך רך..." אמרה לתוך עיניי. "ידעתי שלאחד כמוך חייב
להיות ניסיון כלשהו. וצדקתי." אמרה. ציפיתי לשמוע אותה אומרת
שוב שלא תעשה לי שום דבר, אך משזה לא בא, חזרתי על מעשיי
בשנית. הפעם פשקה את שפתיה שלה ותפסה את שפתי התחתונה.
וכך שיחקנו לנו מספר רגעים, לומדים להכיר זה את שפתיו של זה,
עד שעצרה. אך לא היתה זו עצירה, אלא המתנה. ואני, מבלי להתמהמה
יותר מידי, מחזיק בפניה, נשקתי למצחה ומיד לאחר מכן לשוני היתה
בפיה ושלה בפי.
לא ידעתי שאני מסוגל להרגיש ככה. כל כך חיוני, כל כך מספק. כל
כך מסופק... היא נשענה אלי עד שהיתה על ברכיה. הורדתי את מעילי
שמתי אותו תחתיי. נשכבתי לאחור והיא עלי.
כל נשיקה היתה עוצמתית יותר מהשניה ואנחה חמקה גם ממני. היא
נתנה לי נשיקה וירדה לנשק את צווארי.
באותו רגע מחשבה על סוף קפצה לראשי ואמרתי לעצמי, נו, מילא,
שיהיה. התוצאה הסופית היא אותה תוצאה. הבטתי בה לרגע לפני
שחזרתי לטרוף אותה. אבל אז היא עצרה באמת. עדיין עלי אמרה,
"אני לא אפגע בך."
"זה כבר לא משנה." אמרתי וסידרתי את שיערה הנופל מאחורי
אוזניה. "את קוראת את המחשבות שלי?" כיווץ קל של דאגה הופיע
בין גבותיי ונעלם באותה המהירות.
"זה לא קשה כל כך." אמרה. "סקס, סקס, סקס." לחשה כמדמה את
מחשבותיי. "אבל, לא. שריר הצוואר שלך פשוט התקשח לרגע, ואני
מסוגלת לחבר 1 ועוד 1. שריר כל כך יפה..." אמרה וליטפה אותו
באפה. ונישקה אותו קלות. ואז מצצה אותו. הפכתי אותה על גבה
ונישקתי אותה עד שלאף אחד מאיתנו לא היה אוויר.
נשכבתי לצידה והתבוננתי בה, לא מסוגל להסיט את מבטי מאותן
עיניים סוערות כמו הים, ומהפנטות כמותו.
"זה במת לא משנה לך, נכון?" שאלה אותי. והיא ידעה את התשובה
לכך. "איך הגעת למצב בו כל כך לא אכפת לך?" שאלה, ודאגה היתה
בעיניה. גם כאן לא ניתנה תשובה. אבל הפעם גם אני לא ידעתי
אותה. היא השענה את ראשה בשקע כתפי מתחת לעצם הבריח והקשיבה
לפעימות לבי. "אני יכולה לראות את המכתב?" היא התכרבלה קרוב
יותר.
"לא."
"כי הוא אישי?" שאלה, והעבירה יד על חזי, מתחת לגופייה.
קמתי כשהיא נשארת לשבת עלי ועניתי, "כי לא כתבתי אף אחד. פשוט
אין לי מה להגיד לאף אחד יותר."
"אין לך מה להגיד? לאף אחד?"
"אין לי איך לגרום להם להקשיב..." היא הביטה עמוק לתוך עיני,
ואני פשוט אמרתי, "יש לי עט ואולי מספר דפים במעיל..."
היא חפשה ואז הוציאה עט ושני דפים מקומטים. היא הושיטה לי
אותם. לקחתי אותם ופתחת את העט. הסתכלתי על הדפים וחשבתי איך
להפוך מחשבות למילים על דף. מחשבות אחרונות. ובעצם, מחשבות די
ישנות שמעולם לא מצאו מענה.
מחשבות שונות רצו לי בראש, לא גמורות, תמונות שסופן חסר, וגם
ההתחלה. רק מחשבה אחת שלמה היתה, והיא היתה צלולה וברורה. אבל
היא תכאיב. "הו, לעזאזל, שיהיה..." אמרתי והתחלתי לכתוב.
אף פעם לא הבנתי את זה. מה הן מוצאות בהם.
אבל אי שם, עמוק בפנים, אני מסוגל להבין את הקשר הזה.
אולי זאת מה שאהבה היא אחרי הכל.

זה לא לקח הרבה זמן, וכשסיימתי סרקתי את המכתב, מבלי לראות את
המילים. נאנחתי ביודעי שכרגע אני לא מסוגל לראות עוד כלום.
הרגשתי כאילו חרצתי את גורלי בכותבי את המכתב. כאילו עוד היתה
דרך אחרת, סוף אחר למסע ההתאבדות הזה.
ואולי המכתב רק היה הגורם להאשים בחיים שהיו לי. הנחתי אותו על
החול וקמתי לצאת ממחסה הסלעים. "את רוצה לאכול?" שאלתי לפני
שהתחלתי לנוע.
"אני לא רעבה לאוכל." ענתה לי.
"לא התכוונתי לאוכל אמיתי. זאת אומרת, של בני אדם. חיים."
"התשובה תקפה." כנראה שהבינה כבר בפעם הראשונה.
יצאתי אל הרוחות שבחוץ, מרגיש לפתע בקור שהסעיר את הים. רציתי
לקחת את המעיל שלי, אבל המחשבה על להסתובב פשוט גרמה לי לוותר.
זה לא באמת שינה, אני מניח, אם היה לי מעיל או לא. אמא לא פה
כדי להילחץ.
"אתה באמת מאמין בזה?" שאלה לפתע מאחורי, והניחה את המעיל על
כתפי. "קר" אמרה כשסיימה לעשות זאת. "אתה חושב שזאת אהבה?"
"אני לא יודע." עניתי בכנות, מביט אל הים. היא כדיין עמדה
מאחורי, מחבקת אותי ומשעינה את ראשה על גבי ובחלקו על כתפי.
"אולי."
"אז אני מניחה שבמצבנו כרגע, אני אוהבת אותך." אמרה כמו מדברת
על מצב הגלים. אבל זה כן נגע בי. נותרתי שקט מאחר ולא ידעתי מה
להגיד. נמאס לי לחשוב. אם היא רוצה, שתדבר. אני עם הגלים
עכשיו. "כי אני יודעת שאני מאוד בודדה, ואתה לא נראה במצב הרבה
יותר טוב משלי. זה מוזר." למשפט האחרון לא היה המשך.
ומוזר לא היה אפילו קצה ההתחלה לתאר את המצב. אני כאן, מחכה
למוות שיבוא, מחובק עם ערפד שנראית כמו מלאך ומרגיש דברים שא
הרגשתי כל חיי. מוזר לא מתחיל להתקרב לזה. גם לא הזוי, תמוה,
מפחיד, מרגש, מסתורי או אפל.
זה היה הכל ביחד וגם לזה היה חסר משהו. לקחתי נשימה עמוקה
מההודאה הזו לעצמי. מה שבטוח, פשוט זה לא היה.
היא לחצה חזק יותר ואז סובבה אותי אליה ונשקה אותי. המעיל מצא
את דרכו אל החול שוב, והפעם גם הגופייה שלבשתי. "בוא נעלה
למעלה" לחשה אלי, ואני מיד גררתי את רגליי בכיוון. "המעיל..."
השחילה בתוך הנשיקה.
"אני חושב שהוא מיותר עכשיו, לא?" מלמלתי לצווארה.
"לשכב עליו." הסבירה בקצרה.
התכופפתי ובמשיכה מהירה לקחתי אותו איתנו. עלינו למדרגה שמתחת
לראש הצוק בדממה והמשכנו מאיפה שהפסקנו על החוף. זה היה סוער,
אבל לא מהיר, לא איטי אבל שקט. אני חושב שעל זה נאמר מים שקטים
חודרים עמוק.
והם היכו וחדרו עמוק עמוק לתוכי. ואני לתוכה.
וזה היה מדהים. ושוב, לא היו לי מספיק מילים כדי להצליח להגדיר
את מה שזה היה. כמו לשקוע בלב הים, והוא מציף ומקיף אותך
ומשתלט עליך וממלא אותך, ולוקח כל מה שיש לך... לפחות...
הבזק מחשבה על המכתב עבר בי, ואחריו מילותיה.
"אני אוהב אותך." אמרתי לה לפני שלבשתי את הג'ינס שלי והיא
סדרה את השמלה שלה.
היא התקדמה לכיוון קצה המדרגה ונראתה כמעט כמרחפת. "את בטוחה
שאת לא רוצה לאכול?" שאלתי שוב.
היא הסתובבה אלי וחייכה, לא בפיתוי. "מה יש לכם, אתם בני האדם,
שאתם נותנים את עצמכם לנו בכזאת קלות? או שאני צריכה לשאול מה
יש בנו שמושך אתכם ככה?"
"המכתב..." אמרתי עם חיוך קל, מודע לעקיצה העדינה שזרקה
לכיווני. "ואני באמת לא יודע. אני לא יודע הרבה דברים כמו שאת
שמה לב."
"הלילה עוד צעיר, ניקולס, אם כי אתה באמת מפתה."
כפל המשמעות לא חמק ממני ואני שאלתי את עצמי אם ערפדים מסוגלים
להיכנס להריון. הזהירות הלילה היתה ממני והלאה, כאמור.
הסתכלתי בעיניה, ואז נעמדתי לצידה, מתבונן בים. נראה היה שהוא
נרגע מעט, אבל אני מכיר את הים טיפה יותר טוב מכדי להאמין
בכך.
היא פנתה אלי, הביטה לי עמוק בעיניים, כאילו באמת היו חלון
לנפש ונישקה את צווארי. הרגשתי את הניבים שלה יוצאים ועצמתי את
עיניי. חיכיתי, מרגיש את הלשון והשפתיים שלה בודקות ומכינות את
הקרקע. עוד שניה חלפה, ואחריה עוד אחת. ואני חיכיתי, ואולי
אפילו ציפיתי.
ואז נישקה בעדינות את שפתיי, נשיקה קלה מאוד, והדפה אותי בכוח
מעבר לסף המדרגה.
שתי מחשבות ושתי תחושות מילאו אותי באותו רגע של מעוף.
הראשונה, it could have been worse, ולא בהקשר הישיר לאהבה
שעשינו.
ומיד אחריה, ובגללה, חשבתי אז ככה זה נגמר...
שתי התחושות עברו בי זו בצמוד לזו מיד עם מחשבתי האחרונה.
הראשונה, המים.
והשניה, הרגשתי שלם...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל מי שצחק בכה,

כל מי שבכה
צוחק...






פיני גרשון,
בשיר הראשון
אחריי הסירוס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/10/03 18:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ין רד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה