חושך, ולילה, לפנות בוקר, ואני יושבת על ספסל, כמובן שלא לבד
עם כולם. והם מדברים, אני שקטה. אני לא יודעת אם מישהו שם לב
אבל שקטה במיוחד. יושבת שם, כל מילה שנאמרת עוברת לי מבין
העיניים, דרך האוזניים, נכנסת אל המוח ונאספת שם במאגר הבלגאן
שלי בראש. בלגאן כמוהו עוד לא נראה מעולם. זה בלגאן של תסכול,
של ייאוש, של אכזבה, של שמחה, של בטחון עצמי מוגזם, של נקמה -
בקיצור בלגאן. המילים נאגרות להם; לחלקן מוצאת הערות שנונות
לומר אך מעדיפה לשמור לעצמי, בבטן, לשתוק. פשוט לשתוק וכך עברו
להם השלושה שבועות האחרונים. באי סדר הדפוק הזה. איבוד עצמי.
שנכנסים לחדר שלי כבר אפשר לראות את הרגשות שלי. כמה שזה נשמע
מוזר, אני, הילדה המסודרת שתמיד דואגת שמיטה תהיה מסודרת,
מכניסה את הבגדים לארון והספרים למגירה פתאום זורקת הכל בכל
מקום ולא אכפת לי בכלל מאי הסדר הנורא. ושפותחים את ארון
הבגדים הכל הפוך שם. התחתונים בגרביים, הגרביים במכנסיים,
החולצות בכל מקום. וכך גם בראש שלי. האהבה באכזבה, האכזבה
בשמחה, השמחה בעצב, ובלבול בכל מקום.
וכבר לא כיף לי. נקודה. לא כיף להיות בן אדם שכל הזמן שותק, או
להפך כל הזמן מדבר. תלוי איזה יום זה - כי בשלושה שבועות
האחרונים הכל באמת תלוי באיזה יום זה. אך הבעיה היא שגם בימים
טובים וגם בימים רעים, על כל עשר שעות נורמאליות באה שעת בכי
טובה שמנערת אותי.
אני מוצאת פתרונות מעניינים לסידור הבלגאן שבראש שלי. בריחה.
אני לא יודעת עם זה הדבר הנכון אבל זה כרגע הדבר היחיד האפשרי.
עם זה אחרי השעה תשע בערב - נלך לישון. אם זה לפני - נלך לפגוש
אנשים, נשאר עסוקים כדי לצאת מזה. אפילו מצאתי את עצמי מסתובבת
ברחובות, לבד, הכל בשביל לא לשבת בבית ולבכות.
זאת לא אני. שום דבר ממה שעשיתי בשלושה שבועות האחרונים לא
קשור אלי. המחשבות הכחולות, הערות השנונות, הנקמות, החשיפה,
הפלרטוטים, אשליית אנשים, השקרים והבלגאנים. כי כל יום שאני
קמה בבוקר אני קמה אחרת זו האמת- יום אסל יום בסל כמו שאומרים.
וזה שקיים בחיי המושג הזה בכלל מבאס.
גם להגיע בדרכים לא מוסריות לתשובות שאני מחפשת לא מתאים לי.
כן, חיטטתי. ממתי אני מחטטת בדברים של אחרים? הרי מה שאני
צריכה לדעת אני אדע- זה סתם פוגע בי לדעת יותר ואחר כך עוד
צריך לשמור על הכל בבטן ועוד מילים, קבצים מבולגנים, מצטברים
בראש.
אילו במקום לשבת על הספסל בזה בלילה, בחושך,ולסבול ממחשבות
בסגנון הצרחה "די!" שוב ושוב  "מה את עושה?" הייתי יכולה לעשות
גזור, העתק, הדבק ודלייט במחשב הפנימי שלי היה יכול להיות יותר
טוב. הייתי מוחקת את קבצי הזיכרון של כל הדברים שקשורים אליו
חוץ מאת העובדה שהוא קיים. ככה הכל היה מפסיק להיות מוזר.
ומעתיקה את הכל לתיקיות מסודרות של 'עבר' 'הווה' 'עתיד'.
זה מה שהורג אותי, המוזרות, אני לא מסוגלת שיהיה לי מוזר. מוזר
עובר לי מקצות האצבעות ברגלים עד קצות השערות שיוצאות מהקרקפת
שבראש. מוזר עובר לי בורידים, מוזר עובר לי בעצמות, מוזר עובר
לי במערכת הנשימה ואף במערכת העיכול. שמוזר עובר לו שוב ושוב
במשך תקופה- מוזר הורג, הורס הכל. מוזר כואב. מוזר גורם
לתהליכים לא צפויים של ההיגיון. מוזר גורם לבלבול. לבלגאן, לאי
סדר נוראי שיש לי במוח. לשקט על הספסל למרות שיש לי דברים
להגיד. למבטים המעצבנים האלו שלא יכולה להפסיק איתם, להרצת
הסרט במוח מהתחלה שוב ושוב עד הסוף. להאשמה עצמית בהכל
ולתסכול, לבכי ולדמעות.
אני לא בוכה מבנים, אני לא בוכה מבנים. אז למה פתאום אני כן?
למה אני כן? למה? מה היצור הזה שהתאהבתי בו שונה משאר היצורים
בעולם? אני יודעת שהוא לא מבין המציאות הגדולות אבל הוא בכל
זאת הכל.
מאגריי המילים שלי מתפוצצים. הראש שלי כאילו התמלא מעבר למכסה
שלו ועומד לפרוץ את מקומות. הכל עומד לצאת החוצה. ואיך דברים
יוצאים מהראש? דרך המילים. וברגעים כאלו קשה לי לחשוב מה אני
אומרת- פוטנציאל לפשלות. זה לא כאילו יש לי מושג מה אני רוצה.
זה לא כאילו זה ברור לי שזה אמור להיות פה, זה אמור להיות שם
והשלישי בזבל. רק דבר אחד ברור. דבר אחד לא אפשרי. שאני חייבת
להתגבר, חייבת להמשיך הלאה.
איך בן אדם שהכרתי שבועיים, נכנס לי חיים לחודש וחצי ולראש לכל
דקה, שנייה, מאית השנייה שקיימת? למה הוא לא יוצא? למה? למה?
שיש סוף כל כך חד משמעי זה צריך להיות לי ברור. שיש את הסוף של
הפרידה זה חייב להיות סופי וצריך לחתוך את זה כמו שאימא
שמחוברת לחבל התבור לתינוק. זה אומנם כואב אבל חולף, תוך כמה
דקות זה נשכח. אך פה הדקות הפכו לשעות והשעות לימים והימים
לשבועות.
חושך ולילה ולמה דווקא בלילות המחשבות שלי נעשות כאלו דרמטיות.
אולי זה העיפות לא מאפשרת להגיון לעבוד פתאום. וכצפוי,
התעוררות בבוקר, אחרי שינה טובה אמורה להשכיח דברים. אבל שום
שינה לא תשכיח ממני אותו.
ואני באמת רוצה שזה יקרה, אני באמת רוצה. ואומרים ששום דבר לא
עומד בפני הרצון. אז אולי מתי שהוא זה גם יצליח. אני רק צריכה
להאמין שאני יכולה להתגבר עליו. להפסיק לנתח מצבים ולהעלם
מהמוזר שעובר לי כל יום שאני רואה אותו בכל חלקי הגוף. להגיד
שהמוזר זהו משהו אחר, אפיל לקרוא לו בשם אחר. מוזר זה מים
לצורך העניין. ומים מנקים את הגוף לא מבלבלים אותו.
ושוב אנחנו נפרדים. לא לא פרידה מרגשת שתיחרט לי בראש, אלא אחת
כזאת שתחזיק אותי עד הפעם הבאה שנפגש. נשיקה על הלחי בינינו
מעבירה בי צמרמורות של געגועים. מוסיפה קצת דלק למדורה שפרצה
לי לפני כמה שבועות בראש. שהמדורה נרגעת שוב נדלקת מכל גפרור
קטן. מהחום טבעי של הסביבה אפילו. שהוא יושב לידי  אני מרגישה
מרחוק את החום הזה, יחד מתערבב עם הריח שלו.
עדין חושך, כבר עברו להם השעות, כבר לא על הספסל יחד עם כולם
כבר בבית במיטה בעיניים מלאות הדמעות. לפני חמש דקות נכנסתי
הביתה. סגרתי את הדלת אחרי - הלוואי וזאת שרציתי לסגור הייתה
באמת נסגרת - והורדתי נעלים. שוכבת במיטה ונזכרת איך טמטמתי את
אחד הידידים שלי בכל הדברים. איך הלכתי ברחוב ואמרתי "את מפגרת
תרדי ממנו די!" איך לא הצלחתי להבין למה יותר לא כיף לי. לא
כיף לי העולם הזה. יותר לא כיף לי. אני מתגעגעת  לעצמי, לאושר
אליו אני מתגעגעת ונמאס לי שעל כל עשר שעות רגילות חייבת להיות
אחת מדכאת. אני ילדה שמחה, מלאה באנרגיות חיוביות, בגישות
מדהימות של טוב בעולם. אז די.
ובשעות האלו, עולה בראשי מסרק ורוד של ברביות. הוא לא עולה
בתור מברשת שיער כמובן- אני כל הזמן חושבת על איזה כיף אם הוא
היה כרגע ממש בפנים בתור מטאטא. הייתי שולחת איתו גם שואב אבק.
והם יחד היו מסדרים לי את הראש עושים ניקיון פסח. ואז אחרי
מקלחת טובה, שטיפה- הכל היה מתחיל מחדש. חיוך אמיתי, שמחה
אמיתית, אני אמיתית, כיף אמיתי, ויותר אני לא אהיה מבולבלת.