רוח הרפאים של מנהטן עושה ממני פאדג',
חורזת ציאניד למילים מקש. אני קופץ לפתע מתבנית המאפה שלי, מלא
באבקת וניל, שולף את מכונת הכתיבה מתוך שקית סוכר, כותב:

'להתראות לגננת וגם לאחותה, הלילה אשן במעטפת בצק משל
עצמי'.

איש זוהר עם פנים רכות מערבב שמנים (מהצומח כמובן) בתוך מחבת
מקרטון ירוק אוונגארדי, בקרוב אני מגיע אליו. מכונה אדירת
מימדים שולפת אנשים בצוותות סיליקון אדירות, מחליפה את המילוי
שלהם בשמנת ופטריות. שילוב מנצח, אבטיח ובולגרית, ג'אז ויין.
החולירות מתנפלים עליי, הם כולם בצבע בצק, בעיניים שלהם אין
דבר מלבד משאלה אחת. כותב:

'הביאו לי את מלך הפרמזן'

מזל שאני בדיאטה.
אשה עם גרביים על הידיים עסוקה בדיאלוג מתמיד עם זוג ארנבי
צעצוע שניקרו למקום. רוח הרפאים של מנהטן יוצקת עליה מרינדה
בליטופים עדינים. עכשיו אפשר לשמוע אותה צורחת את שארי נשמתה
מהתנור. משהו בי עוצר לבכות, וטועה, הרוח הבחינה בי. כותב:

'המחלקה לשיבוט מרק תירס. כל העמדות תפוסות.'

זמן לרוץ.
בו בזמן האיש הזוהר מסיים את התערובת שלו, חושב להצית גפרור.
תוך כדי ריצה השמיים מתמלאים באבק בטעם גרביים חרוכות. ציפור
שנפגעה מפופקורן תועה שוכבת גוססת בצד הדרך. איש עם כובע וחיוך
חתולי מנסה להסתיר את הפרצוף עם אבטיח. עמוק בתוכו איש קטן
יותר שותה בקבוק שלם של נוזל להסרת אבנית, מייחל לישועה. הרוח
מעניקה לו במקום מראה מוקפץ ברוטב טריאקי. האיש המחייך מתפוצץ
תוך כדי צחוק ודמעות לערימה של חתיכות בשר מאודה בתפוזים. אני
מקבל פתאום ריח מוזר של קינוח. כותב:

'זו כל האמת אליזבת', האם את רוצה להגדיל בשקל תשעים?'

ילדה קטנה בטוקסידו ועניבה אוכלת לעצמה את הצמות, עומדת בתוך
לולאת For בתוכנית שמחכה להיכתב, גשם של פפריקה זולף מהשמיים.
ברווזים נוסקים מעלה מתוך טוסטר ונמרחים לתוך תקרה. הילדה
מחפשת איזשהו סוג של מלחיה אימהית ובורחת איתה לתוך סיר מתכת
צבאי. הספקטר הניו-יורקי מצית מתחתיו גור חתולים חסר מזל. היא
רותחת במתכתיות, ולבסוף מחזירה 0. אני פותח לוח שנה, מוציא את
הראש ומכניס. עוד לא מאוחר. כותב:

'היכל תהילה לגויאבות של אתמול. אולי כדאי.'

האיש הזוהר מעשן את הסיגריה שלו מעל תערובת השמן. כשהוא מסובב
את הראש ומבחין בי, ניצוצות ראשוניים של תנור גז מפלחים את
זרזיפי הפפריקה, מופיעים בכל מקום. הוא מסמן לי לקפוץ למחבת רק
כדי לגלות שמאוחר מדי, העולם כבר התלקח. אני מתחיל באמת לפחד,
הרוח של מנהטן מוסיפה קרמל, אבל הפאניקה שלי לא נוגעת בו - הוא
רגוע, הוא אמן אירופאי, הוא משחק גולף, הוא מפרסם בחורות בבגדי
ים. אני משלם במילים מחוקות:

'השנים שלי הם הפרוזאק הקולינרי שלך.'

מישהו יוצק ביצה מעלינו ואני מתחיל לצרוח, ורק אז מגלה שהכאב
לא מגיע. אני זוהר בצהוב מתפצפץ. לפני שהמעטה הצהוב-לבן מכסה
את שדה הראיה אני שבוי רק בחיוכו האוהב של האיש, לא זוהר, לא
אוונגארד, רק נמס לרצועות מסודרות של בייקון בתוך המחבת.
בחורשת הריסות, אני יושב ובוהה בשמיים מוקרמים המקדמים את פניה
של ארוחת בוקר. רוח הרפאים של מנהטן בולסת על רקע צחוקם
המתפורר של שני מגדלים.